כבר מזמן היא ביקשה אותי שאלמד אותה לכתוב סיפור.
היתה לה חברה אחת, שפעם שלחה הצעה לסיסמה בתחרות סיסמאות של
חנות רהיטים, וההצעה שלה זכתה בפרס רביעי, כלומר בעשרה מטר בד
ריפוד, אם היא תקנה אצלם קומפלט של שולחן, כורסה וספה חצי
מעוגלת במבצע.
מאז היא לא שקטה בלילות. הפרס הזה של החברה שלה הוציא אותה
מדעתה. "איך הפרח'ה הזו זכתה בפרס של סיסמה - והרי אני יותר
טובה ממנה פי אלף בלכתוב" ככה היא אמרה לכל מי שהיה מוכן
לשמוע.
עד הרגע הזה אני לא בדיוק יודע למה היא נטפלה דווקא אלי. בסך
הכל היא אחותה של השכנה שלי, ובגלל שלפני חצי שנה היא השאילה
לי חלב עמיד אחד - וראתה על השולחן פרוספקט של סטימצקי - בגלל
זה נכנס לה, לשכנה, לראש, שאני מומחה של ספרים, ומה לא עושה
הבנאדם כשחסר לו חלב לקפה: הוא מוכן להתחייב אפילו ללמד זברה
לנגן.
אז הבטחתי לשכנה שלי, שביקשה, שבהזדמנות אני אלמד את אחותה
לכתוב, כדי שאם בשנה הבאה תהיה עוד תחרות סיסמאות - אז גם היא
תוכל לשלוח סיסמה, וגם היא תוכל לזכות אולי אפילו בעשרים מטר
בד אצל הנגרים האלה מאיזור התעשייה, מול האולם חתונות.

אלא שבניגוד לפתגם הבדואי הידוע, שהחיפזון מהשטן - הנה דווקא
כאן - הזמן שמשכתי עד היום שיחק לרעתי: היום היא כבר לא הסתפקה
רק באיך ללמוד לכתוב סיסמה - עכשיו היא כבר רצתה הרבה יותר
מזה. רצתה ללמוד לכתוב סיפור קצר, כי המפעל של הקרמיקה עושה
תחרות בעיתון המקומי, וקרמיקה הולך היום יותר מבד ריפוד, גם יש
יותר פרסים וכמובן יותר צ'אנס לזכות.

אמרה שצריך לבחור נושא חופשי - אבל חשוב שהמסקנה של הסיפור
בסוף תהיה שצריך לקנות קרמיקה בצומת בילו.
שאלתי אותה אם יש לה רעיון לסיפור, והיא אמרה שלא. שאלתי אותה
אם היא יודעת את האורך של סיפור קצר, והיא אמרה שלא היה כתוב
כזה דבר בעיתון. שאלתי אותה אם מדובר בקרמיקה לריצפה או
בקרמיקה לאמבטיה, והיא אמרה שהם מוכרים גם ג'אקוזי. שאלתי אותה
איזה צבע היא אוהבת במיוחד, כדי שיהיה לה קל להזדהות עם הסיפור
שלה, והיא אמרה שלא חשוב לה הצבע, כי פעם היא יצאה עם בחור
שאבא שלו היתה לו חנות טמבור, והיא למדה שצבע זה בכלל לא העיקר
בחיים, יותר חשוב האופי. אמרתי לה שהנה, זה יופי של רעיון
לסיפור קצר, בטח ייקח מקום ראשון, ובואי תראי איך כותבים אותו.


שלוש שעות ישבתי עם הסתומה הזאת, שהן שעתיים וחצי יותר מדי, רק
בגלל הנימוס של החלב עמיד של אחותה מלפני חצי שנה. וכל הזמן
הזה בכתה, שזו לא חוכמה שאני כותב לה, ולא הפסיקה לשאול למה לא
יוצא לה סיפור כמו שהיא רוצה. אז אמרתי לה שסיפור טוב, כמו
שהיא רוצה, לפעמים בא תוך שנייה אחת בלי להתכונן. ואם זה יבוא
- אז היא כבר תדע. היא אמרה שהיא לא מבינה איך יכול לקרות דבר
כזה בכלל, והלכה להביא את העיתון כדי לראות לאן צריך לשלוח את
הסיפור.
פתאום תפסה את הראש, צעקה 'אמאל'ה! אני לא מאמינה!' - ואמרה לי
תראה: עבר הזמן! היה צריך לשלוח את זה עד יום שלישי לפני
שבוע.
שאלתי אותה איך לא זכרה את המועד, ולמה היינו צריכים לשבת סתם
אם עבר התאריך, ואז היא שוב תפסה את הראש, הסתובבה לה והתרחקה
לכיוון הדלת, ועוד הספקתי אותה ממלמלת לעצמה: אלוהים! איזה
סיפור! איך שכחתי! איזה סיפור!

הנה, אמרתי לה, באמת איזה סיפור! לבד, מעצמו יצא לך סיפור!
בדיוק כמו שאמרתי לך.
ומרוב עצבים היא העיפה את המעטפה עם הסיפור לכיוון השיש במטבח,
והמעטפה העיפה את החלב עמיד שנפל לריצפה ונשפך כולו, ושוב
נתקעתי בלי קפה לבוקר, וצעקתי לה: יא פסיכית! איזה סיפור עשית
לי עכשיו, איזה סיפור!