ושוב פעם ההרגשה החמימה והמוכרת, שם למטה. ומהר הסתכלתי מתחת
לשולחן, מקווה שאף אחד לא שם לב.

אבל הכיתה היתה שקטה לגמרי. והטיפות זלגו ממני, טיפה צהובה
קטנה אחרי טיפה צהובה קטנה. וההרגשה
הרטובה-החמימה-הדביקה-הצהובה הזאת במכנסיים שלי.

והילדה היפה שמסתכלת עלי ומחייכת במבט נבזי.

והמורה מסתכלת עלי, מסתכלת למטה. מסתכלת עלי, מסתכלת למטה.

מורה מחליפה. לא רגילה לילדים בגילי שצריך להחליף להם.

והשלולית גדלה. ואני יושב שם, כמו דביל צהוב רטוב. מחכה עד סוף
השיעור. כולם כבר יודעים שזה אני, אף אחד לא יושב לידי. הם עוד
זוכרים מהשנה שעברה.

בהפסקה יצאתי החוצה עם התיק, ורצתי מהר לשירותים. שמתי את
המכנסיים הרזרביים, המשפילים. כולם יראו עכשיו שאני לא עם אותו
הזוג.

והרגשתי כל כך רע כשאמא ארזה לי אותם. היא הכניסה אותם לתיק,
וניסיתי לשכנע אותה שבכלל לא צריך, שזה לא יקרה לי השנה. שדי,
חלאס, כבר יש בגרויות.

אבל היא הסתכלה עלי במבט הפולני והמקומט הזה שלה, ודחפה לי
אותם לתיק בחיוך מאוכזב. כן, אבל רק למקרה. מקסימום תחזיר
הביתה, שום דבר לא קרה.

שום דבר לא קרה.

ואם ארטיב גם את הזוג הזה, אני אבוד. והשיעור הבא הוא שיעור
אנגלית, עם המורה הקרח והפשיסטי. אני יושב לבד בהפסקה (הגדולה,
הגדולה מדי) ואוכל את הסנדביץ' שלי. אני מרגיש שהכל מסריח משתן
מסביבי, אבל החלפתי הכל. הריח הולך איתי, נכנס לי מתחת לעור.

בלילות אני חולם שאני לוקח סכין ופותח את עצמי כמו ריצ'רץ'
ומבפנים מתפרץ שטף אוקיינוס של נוזל צהוב חומצתי וצורב את כולי
וחמים ודביק

הפעמון. אני נכנס לכיתה ומתיישב במקום הרגיל שלי, לקראת הסוף.
מזל שזכרתי לנגב את השלולית לפני תחילת השיעור. הקרח נכנס
לחדר, עוד 45 למאנאייק.

הילדה שמאחורי מסתכלת עלי שוב, אני מרגיש את העיניים שלה
קודחות לי בגב שוב. והמורה מתחיל את השיעור.

אחרי בית הספר זה כבר לא יהיה אותו דבר.

אחר כך יש חופש גדול.

אחר כך אחר כך אגדל ואהיה יבש יבש.

אחר כך.