התפוצצתי.
בזוית קשה יכולתי לראות את כף ידי  מפוזרת על המדרכה . אצבע לא
ברורה בתוך כתם דם , וחתיכת בשר לא רחוקה ממנה.
את הרגליים לא יכולתי לראות. גם לא את שאר הגוף.
כאב לא הרגשתי . לא מיד.
רק את צעקות האנשים,  שהתרוצצו מסביבי בבהלה אך במיומנות
מפתיעה, שמעתי. שמעתי טוב.
האזניים בסדר, ניחמתי את עצמי.
גם העיניים.
גם האף. ריח שרוף של בשר מילא את האויר.
והמסקנה הבילתי נמנעת הייתה שהראש, מרכז העצבים, המוח של כל
הסיפור, שלם.
שלם אבל מנותק משאר הגוף המרוסק.


שתי סצינות:
הראשונה, מצייד הצבאים למייקל צימינו, לפני החתונה  החברים
הולכים לפאב המקומי, לשתות, לשחק פול, ואז מתחיל ברדיו
השיר"you are too good to be true " והמנגניה מתחילה  לסחוף
ועד לפזמון "I love you baby I need you so much ...." . הצעקה
ביחד של כולם בפזמון רגע לפני החתונה ורגע לפני המלחמה חוזרת
אלי תמיד.
השניה, מ"מטאל ג'אקט" לסטנלי  קובריק. לקראת סופו של הסרט,
הסצינה של הצלף, שהתברר כאשה.
המצלמה, הסלואו מושיין של כל פגיעה של כדור בחייל  הבא בתור
להפגע, מיקומה ממבט של הצלפית, של החיילים, התחושה החזקה של
זירת תיאטרון שבה כולנו גם הצופים חוזים במשהו בילתי ניתן
לעצירה, תחושת חוסר האונים, ושוב הזעקה של החייל הנפגע ומתמוטט
על האדמה וממשיך לחיות עד לכדור הבא.
ואז משתתק , ואז רק מוות.


אני צלף.
את אמיר הרג צלף.
כמו כל צלף הוא ידע שהוא פגע באמיר.
יכולתי לדמיין איך הוא הרגיש כשהוא ראה את אמיר מתרומם מעל
המחפורת ובאור פצצות התאורה החומות והארורות האלה  הוא כיוון
את הרובה החליק את האצבע  על ההדק ואז ראה מבעד לכוונת את גופו
של אמיר נופל.
כל צלף מחכה לרגע הזה.
סטנלי קובריק לא היה שם כדי לצלם את אמיר נופל בהילוך איטי
למרגלות המחפורת לוחש: נפגעתי.
בסרט שלנו אין סיום בצורת פתרון לינארי, אין צלף ואין נקמה.
יש רק מוות אחד נורא .