"אני לעולם לא אעזוב אותך, לעולם" הוא אמר לי בקול שקט ונתן לי
נשיקה עדינה על האף.
ואני שתקתי מביטה על הכוכבים שזרחו מעליי.
שומעת לקול הצרצרים.
רואה את הנצנוצים של הכוכבים, ושומעת במרחק קטן אותו, את גל.
ילד החלומות שלי.
זה לא שהוא היה הילד שחלמתי להיות איתו כל השנים, לא, ממש
לא...
הוא היה ילד שכל הזמן חלם חלומות, חלומות כל כך מוזרים...
אבל אני, שכל כך אהבתי את החלומות שלו הייתי מקשיבה להם,
מדמיינת אותם, צוחקת בדיוק מתי שצריכים לצחוק, היו פעמים שהוא
היה גם ממחיז לי חלומות שלו.
למשל עכשיו, שכבנו שם על הדשא הרטוב מהממטרות של הבוקר, והוא
סיפר לי את החלום החדש שלו.
"ואז פשוט התעוררתי"
"ואוו, הפתעת אותי עוד פעם" אמרתי בקול חלומי. שכבתי שם כולי
מוקסמת מאיך שהוא מספר את החלומות ואיך הוא יום אחד יהיה סופר
מוצלח בגדר סופר עולמי...
ואיך הוא יזכור גם אותי, האישה הקטנה, שהייתה מקשיבה לו מתי
שהוא סיפר אותם למישהו, כל אחד...
"אני חושב שאחנו צריכים ללכת" הוא הסתכל לעבר השעון על היד
שלו.
"כן גם אני חושבת די מאוחר" הסתכלתי גם אני בשעון
"טוב, אז יאללה בואי" הוא לקח לי את היד שלו והרים אותי למעלה.
קיבלתי סחרחורת מההתרוממות הפתאומית הזאת ונפלתי חזרה לדשא
שנינו צחקנו.
"אתה לא חושב שזה מוזר?" שאלתי אחריי שהתחלנו כבר ללכת
"מה מוזר?" הוא שאל התנתק מהחלום בהקיץ שלו.
"שכל דרך שאנחנו עושים מובילה אותנו אל הדשא הזה, ובדיוק לאותו
מקום" אמרתי חושבת
"אולי..." עד כמה שלגל היה דמיון, לא היה לו ולו שמץ של
פילוסופיה בגוף שלו.
הוא לא היה יכול לחשוב משהו מגדר 'האם החיים הם בעצם החיים? או
שבעצם הם חלום ממושך'.
"לפי דעתי זה נורא מוזר כל פעם אנחנו עושים דרך אחרת, ובכל
מקרה אנחנו מגיעים לאותה נקודה מזערית בדשא הזה"
"אולי אנחנו אוהבים אותו"
"אוהבים אותו... לא. מחבבים... אולי" אמרתי בצחוק שהוא לא
הבין, כרגיל...
"התכוונתי למה שאני אמרתי לך היום"
"מה אמרת לי היום?"
"שאני אף פעם לא אעזוב אותך"
"אני יודעת שלא, הרי אין לך לאן ללכת" הוא חייך
"גם אני אף פעם לא אעזוב אותך גל..."
נכנסתי הביתה לבשתי את הפיג'מה שלי והלכתי לראות טלוויזיה.
היה שם סרט כחול, הסתכלתי עליו, לא מבינה מה גורם לבנים להתרגש
ממנו.
לי אישית זה לא עשה כלום, נאדה, נופינג.
כיביתי את הטלוויזיה ונשכבתי לישון.

"הבאתי לך משהו" הוא אמר לי והושיט לי תליון של שניי חצאים.
"זה לא אמור להיות חצי לך וחצי לי?" שאלתי מסתכלת בבילבול קל
על שני החצאים.
"זה אמור להיות, אבל אני רוצה שיהיו לך שניי חצאים, הלב שלי
והלב שלך, שתשמרי עליהם כל הזמן את מבטיחה לי?"
"אני חושבת" אמרתי, לא מבינה למה הוא חותר.
"טוב, אז איזה חלום תרצי לשמוע הפעם?" הוא שאל מעביר נושא
"חלום מספר 22223" אמרתי צוחקת, הוא גם צחק אבל לא מהבדיחה
שבמילא לא הייתה מצחיקה אלא מהחיוך שלי, מהצחוק שלי.
"יש לך צחוק מדהים נטע" הוא אמר,זה היה משהו שאף פעם הוא לא
אמר לי.
בכל השנים שהיינו ידידים הכי טובים הוא אף פעם לא נתן לי
מחמאה, נכון לפעמים היה את חמודה, ודברים כאלה אבל תמיד היינו
רק מדברים על החלומות שלו, על הפילוסופיה שלי.
"תבטיחי לי שאף פעם לא תשתני...?"
"אני יכולה לנסות" אמרתי עוד פעם בבלבול "גל מה יש לך היום?"
"כלום... אני, אני צריך ללכת" הוא אמר בעצב, כאילו מתחרט על זה
שהוא לא יכול להישאר
"טוב, אז תעזור לי לקום" אמרתי בכעס אחריי שהוא קם והתחיל
ללכת
"לא, לא הבנת אותי נטע, אני צריך ללכת, לא אנחנו..."
"מה? גל, טוב, אל תעזור לי לקום אני אקום לבד... אבל לפחות
חכה!" צעקתי לו שהוא התחיל ללכת אפילו לא מחכה שאני אקום "גל
חכה לי!"
"נטע אנחנו נדבר כבר..."
הוא התחיל לרוץ ולרוץ.
ואוו הילד הזה רץ מהר. רק לקחתי צעד והוא כבר לא היה שם.
                                           

     
הגעתי הביתה, הסתכלתי על השרשרת שלי...
היא כבר לא הייתה שם.
הסתכלתי על התמונות שלי ושלו, הוא כבר לא היה שם, הייתי רק אני
לבד.
טוב כנראה שאחריי כמה זמן, צריך להתחיל לחיות בלי חבר דמיוני
מה?