כולם היו ילדים. כולנו מכירים את הסיפור על ארץ לעולם לא,
וונדי, הפיות ופיטר פן.
תמיד חיבבתי את פיטר פן, ילד אמיץ, שעושה הרבה שטויות ובאופן
כללי מה שבא לו, ואפילו יודע לעוף.
הרבה עלמות חן צעירות רצו להיות כמו וונדי, שהיא ללא ספק בחורה
שראויה להערצה, אכפתית, אוהבת, עם ראש על הכתפיים ומעניקה חום
שכל כך חסר לכל הסובבים אותה, והיתה לה גם כלבה שקראו לה
נענע.
אם כבר מדברים על דמויות שכולן חלמו בהקיץ להיות מעט דומים
להם, חייבים להזכיר את טינקרבל, הפייה המדהימה והחוצפנית שתמיד
עונדת מסיכה של אנרגיה ואפתיה אבל עמוק בפנים מסתירה לב מזהב.
באמת לכל אלה יש את מקומם הנישא במחשבות כולנו.
אבל, אני תמיד ראיתי את עצמי כילדה אבודה, ואני לא חושבת שעל
החבורה העליזה הזו לא נאמר מספיק. ילדים שבחרו להשאר ילדים
לעד. לגדול? באמת לא מתאים לי. הם לא לקחו על עצמם דמות של
מנהיג, כי פיטר במילא היה שם, ואת השמות של רובם איש לא זוכר
(ואף סביר להניח שבגלגולי הסיפור הם שונו מעת לעת).
מבוגרים תמיד דורשים ממך להתבגר, לקחת אחראיות ו"לעשות עם עצמך
משהו".
תפיסה שגוייה היא שלהשאר בילדות אומר להישאר ילד קטן שאחרים
דואגים לו, והוא אינו מתאמץ לטובת שום דבר. הילדים האבודים לא
היו מפונקים, לא היתה להם אמא שתשמור עליהם מהפירטים ושאר
צרות, והם שרדו ופעלו למען טובתם, בלי להתבגר.
לא רוצה לגדול, לא רוצה להצטרך לבחור מקצוע ועתיד. לא רוצה
להחליט החלטות שנכפות עליי רק בגלל דרכו של העולם המודרני. לא
צריכה להיות מנהיגה, יש מספיק פיטר פנים סביבי.
רוצה לחיות בשמחה, עם חיוך וצחוק מתגלגל, כשהדאגות היחידות
אצלי בראש יהיו דאגות שאני הכנסתי לשם ודילמות שהתחשק לי לעסוק
בהן ולזרוק עליהן מחשבות. רוצה להיות חלק מחבורה שכל פרט בתוכה
ייחודי ועדיין יש חוט מקשר בינהם.
אני רוצה להשתטות, לשחק עם פיות, להלחם בפירטים ולעופף כמה
מטרים באוויר עם כל מיני מחשבות טובות וחיוביות.
לא פיטר, אני לא רוצה להנהיג. לא וונדי, אני לא רוצה להיות אם.
רוצה להיות חלק מפאזל שמרכיב חיוך בילדות אין סופית בארץ לעולם
לא או אפילו לא כל כך רחוק, אלא כאן ועכשיו.
לגדול? באמת לא מתאים לי.



מוקדש לכל הילדים האבודים.