יצאתי מהמקלחת.
אוף.. אחותי ומשחקי המחשב שלה... מה היא חירשת?!
נכנסתי לחדר, שמתי במערכת את הדיסק החדש שלי "בלאקפילד".
"תנמיכי", והיא, לא עונה, בשלה. באתי והנמכתי, והיא - הגבירה
בחזרה. סגרתי את הדלת של החדר. היא זרקה איזו קללה ממולמלת,
ואני כמובן אמרתי את הקללה הרגילה שלי אליה: "יא פריקית
וואנבי, זונה מכוערת עם שכל בגודל של בוטן". סגרתי גם את הדלת
שלי.  כמה אני שונאת אותה. התחלתי לחפש בגדים. אוף... כמה
פעמים אני אבקש מאמא לקחת אותי לקנות חולצות?! סעמק!! מצאתי
משהו... אני יודעת? יצאתי אל הרחוב. הלכתי לאורנה, החברה הכי
טובה שלי כדי ללמוד. הכלב של השכן התחיל לנבוח, כלב מכוער. הוא
נבח עוד יותר, ואני מצדי נתתי לו אצבע משולשת. שילך לחפש,
מחזיק מפתחות טיפש. המשכתי לפארק. נו... מה עכשיו? אין לי כוח
לשכנים האלה. בבקשה שלא יזהו אותי!.
זונות. אפילו שלום לא אמרו, נו ברור למה שישימו לב אלי?! הרי
אני רק עוד ילדה שעושה להם רעש עם התופים בצהריים, חרא של
שכנים, אף פעם לא אהבתי אותם. עוד כלב?! מה נסגר? יום הכלב
הבינלאומי?! כולם יוצאים החוצה?! פודל טיפש, ממש כלב צעצוע, מה
הוא מתלהב עלי?! נשבעתי לעצמי שעם כמה שאני אוהבת בע"ח, אם הוא
מ-ע-ז להתקרב אלי אני מפוצצת אותו עם התיק שלי. חחח... פחדן.
איך הוא התקפל, איזה מבט דפקתי לו, מזל שהוא לא השתין על עצמו.

טוב, אני ממש מקווה שהשער פתוח, כי אם לא אני הולכת הביתה, לא
מעניין אותי. פתוח... יופי, תודה באמת! איך שאני רואה את אורנה
היא אומרת: "אממ... שרון... תקשיבי, אנחנו צריכים לאכול צהריים
ואין מספיק אוכל אז..." סיננתי "בסדר" קר וישבתי, שתקתי. היא
סיימה לאכול, ניסתה להבין מה עובר עליי, התייאשה והלכה למחשב.
"אני הולכת", הודעתי בחד משמעיות ועפתי. היא ניסתה לקרוא לי,
כל מה שעניין אותי היה לעוף משם וכמה שיותר מהר. הלכתי. הכלב
המכוער התחיל לנבוח שוב, נו, זה המכוער שנבח עלי בהתחלה, זה
שנראה כמו מחזיק מפתחות. איך שהוא הבין שזאת אני הוא הפסיק.
נכנסתי הביתה זרקתי ת'תיק והתחלתי לכתוב...