הכל התחיל באותו ערב שבת. היא ישבה לבדה, בבית, והקשיבה לתחנה
האהובה עליה ברדיו. היא כבר ידעה את לוחות הזמנים של כל תחנות
הרדיו בשבת, מכל אותם ערבים שהיא ישבה לבד, בבית. זו היתה
התחנה האהובה עליה, תמיד היה בה משהו שמתאים למצב הרוח שבו
היתה שרויה באותו הרגע. ואז היא שמעה אותו. את השיר ההוא.
כשהצליל הראשון נשמע, היא פשוט קפאה במקומה. היא התקרבה אל
הרדיו, ובמהירות לחצה על כפתור ההקלטה. היא הקשיבה לשיר, שמעה
כל מילה, לחשה אותה, אך אז, לפתע, שדרן הרדיו דיבר. "אנו
מצטערים על התקלה, השיר שנשמע היה מדיסק הרוס, אנו נמשיך בעוד
מספר דקות, תודה". היא קפאה במקומה. לא... היא לחשה בליבה. היא
שמעה את השיר שוב. הוא נפסק באמצע מילה בדיוק, קרוב לאמצע. היא
שמעה אותו שוב ושוב, נסחפת עם המוסיקה. למחרת היא רצה לחנות
המוסיקה שליד ביתה, והשמיעה למוכר את השיר. "אני לא מבין,
ילדה" הוא אמר לה "זה רק רעש, אין שום צליל, שום מילים".
"לא!!! אתה לא שומע את הצלילים, את המילים?". הוא הביט בה במבט
מודאג. "את בטוחה שאת לא חולה, ילדה? לכי הביתה לנוח". "לא!!!"
היא צעקה, והחלה לזמזמם את שיר. "זה השיר" היא אמרה. "אבל את
רק מרעישה ילדה, את לא שרה"  הוא אמר בעדינות. היא בדקה בכל
החנויות שעליהן ידעה, אך בכל אחת ואחת אמרו לה אותו הדבר. היא
לא יכלה, היא היתה חייבת לשמוע את המשך השיר. היא לקחה את
הקלטת איתה לכל מקום. היא הפסיקה ללכת לבית הספר, כי כל פעם
העירו לה, והוציאו אותה מהכיתה. היא ישבה בייתה, לא אכלה, לא
שתתה, רק הקשיבה. השיר נתן לה כוח, עוצמה ממש. הוריה החביאו את
הקלטת כמה וכמה פעמים, אך היא, כמו קסם, הצליחה לפתוח כל
מנעול, ולמצוא כל מחבוא. הוריה החליטו שהם צריכים לצאת לטיול,
לנשום אוויר, והיא יצאה אתם, וכמובן, עם הקלטת.

הם הגיעו לשם, הנוף היה מדהים, וזרם עם המוסיקה. לפתע היה לה
דחף להוריד את האוזניות. היא הורידה אותן, ושמעה את השיר, היא
הלכה עם המוסיקה, שהתחזקה. היא הגיע לצוק. הוריה לא הבחינו בה,
והיא ידעה שהמנגינה תגמר כשהיא תגיע למטה. היא קפצה, לא שומעת
כלום, עיניה בוהקות ושיערה הארוך מתעופף מאחורייה. היא לא שמעה
את צעקות הוריה, לא את הציפורים, רק את המנגינה. היא הרגישה
כאילו היא עפה, ואז הכל נגמר. המנגינה לעולם לא נגמרה.