"אוף, זה עוד פעם קורה לי?" נאנחה נורית בעת שהרימה את תוצאות
הלוטו שהתפרסמו בעיתון והתאימו התאמה מלאה לאלו שהחזיקה בטופס
שבידה. לא, זה לא מה שאתם חושבים, נורית במקרה זה היא לא האדם
בר המזל שכבר נאנח מתוך שעמום שהוא קורא שזכה בפעם השישית בשש
מיליון. נורית אמנם מילאה את הטופס אבל שכחה לשלוח אותו, וזה
לא הפעם הראשונה, זו אולי השישית, השביעית, מי סופר?
במקרים שאכן שלחה את הטופס יצאו מספרים כל כך קרובים לשלה שאדם
אחר היה כבר תובע את אלוהים. למשל, כששלחה טופס עם המספרים- 1,
12, 15, 23, 32, 40 תוצאות ההגרלה היו- 2, 13, 16, 24, 33, 41.
היא הנהנה בראה והבינה שמה לעשות? אז זה קרה. אולי יבוא בפעם
הבאה משהו. אבל דבר אחד היא לא הבינה, הגורל שלה הוא לא כמו של
אחרים, שאצלם זוכים פעם מפסידים פעם, אצל נורית זה היה שונה
לגמרי, נורית הייתה הנשמה היחידה שהמזל אצלה אזל.

יום אחד, כששלח אלוהים את המלאכים בשמים לחלק לכל נשמה יופי,
כולם עמדו בתור ונשמתה של נורית גם קיבלה את הברכה. ביום השני
חולק השכל, נורית אז גם קיבלה נתח. אחר-כך בא תורו של הכוח
ובכל זה היא התברכה.
יום אחד ירד אלוהים לגן העדן וקרא לכל הנשמות לקבל את ברכת
המזל. נורית אז שיחקה בחצר עם נשמה אחרת. הנשמה הייתה מאוד
יפה, עם עיניים שחורות חודרות, שבמקרים אחרים היו מתפרשות
כעיניים רעות, אבל בעיניים של הנשמה הזאת היה משהו מיוחד.
הנשמות הבוגרות יותר, אלו ש''נוצרו'' זמן רב לפני אחרות וידעו
כמה חשוב המזל בעולם קראו לנשמה של נורית וזאת שלידה לצאת.
הנשמה עם העיניים השחורות יצאה וסגרה את הגדר ונורית, שכל הזמן
לקחו אותה לחלוקת הנשמות, נשארה לבד.

"הי," היא קראה לילד שעמד מולה, הילד שהיא אהבה כבר הרבה
שנים.
"הי, מה המצב?" הוא שאל.
"קראת בעיתון לאחרונה, בעמוד של הגרלות הלוטו?" ענתה לו.
"מה, זה קרה עוד הפעם? איזו פעם זאת?"
"שישית, שביעית, מי סופר?" ענתה לו.
"טוב, עזוב. בוא נדבר על משהו אחר. נו, מה קורה אצלך?" היא
שאלה.
"אצלי סבבה, קיבלתי ציון מעולה במבחן האחרון והם שוקלים לתת לי
את הצטיינות בסוף השנה."
"באמת? מתי לי יהיה מזל כזה?"
"חכי, זה עוד יקרה."
הצלצול נשמע.
"אני חייב ללכת," הוא אמר והתרחק. כל מה שנורית יכלה לעשות זה
להסתכל בעיניים השחורות החודרות, שבמקרים אחרים היו מתפרשות
כדבר רע, אבל היה בהן משהו מיוחד, ואז היא הרגישה משהו כמו,
איך קוראים לזה? דה ז'ה וו.

נורית עלתה במדרגות לדירתה. היא הייתה עכשיו בת 27 והתחילה
לעבוד בחברה מצליחה באמריקה אחרי שסיימה את התואר במשפטים
במכללה הכי יוקרתית בניו- יורק. למרות שהייתה לה דירה, עבדה
בעבודה מאוד מכניסה והייתה עצמאית בכל תחומי החיים עדיין לא
היה לה מישהו. ההרגשה הייתה כאילו הדבר חלף, היה צריך להיות
משהו אבל הרגע עבר.
היא נכנסה לדירה והסתכלה על העיצוב הקר שבחרה לעצמה. היא דווקא
אהבה את זה, בניגוד לחברותיה. ספות אפורות, הקיר משוח אפור
פנינה, שולחן זכוכית באמצע החדר והמסך הענק שקנתה מכספי ירושה,
דבר שדווקא מוצא חן בעיניי אחרים.
לנורית, להגיד לכם את האמת, לא היה זמן למצוא בן זוג, היא לא
מצאה את הזמן או שלא רצתה. היא עדיין חשבה על הנער עם העיניים
השחורות שנשאר בישראל. הוא בטח כבר סמנכ"ל החברה של אבא שלו.
הוא היה רווק, היא ידעה את זה. לא ש- 27 זה גיל מאוחר להתחתן,
אבל בכל התמונות שראתה בעיתון הוא הופיע לבד, עם מגוון רחב של
נשים, אבל אף פעם זו לא הייתה אותה אישה.
היה לה עוד הרבה דברים לעשות: להגיע להרצאה שהייתה אמורה
להעביר במכללה, לאסוף את הדואר, להוריד את החליפה למשפט למחר
בניקוי יבש, להגיע בזמן לישיבה שיחליטו אם לעלות את השכר שלה
בעוד 20% ממה שקיבלה, שהיה סכום נכבד בפני עצמו, ולשלוח את
טופס הלוטו שמילאה בעבודה.
היא אכלה ארוחת צהריים, התרחצה והתלבשה, תפסה את החמש דקות
האחרונות של הסדרה שהכי אהבה ויצאה.
ההרצאה עברה בסדר. היא הרגישה שהכל עבר לסטודנטים שמולה ושענתה
בעומק לשאלות. אחר-כך, בדרכה לניקוי היבש, היא עצרה בדואר
והוציאה את המכתבים.
אחד הם היה מכתב שהיא לא הייתה רגילה לקבל. אמנם הוא היה מגיע
פעם בשנה אבל הוא היה אמור להגיע עוד משהו כמו... חצי שנה. היא
קרעה את המעטפה שנשלחה מישראל.
''נורית,
אני מגיע ביום שני לניו-יורק לישיבת מיזוג. אני אשמח אם תצטרפי
אלי ביום שלישי לארוחה. אשמח אם תתקשרי אליי למלון ונתאם משהו
יחד.''
היא לא הייתה צריכה לקרוא מי חתם על המכתב. היא התרגשה כבר
כשזיהתה את הכתב באות הראשונה של שמה. זה היה הוא, עם העיניים
השחורות.
נורית החלה בדרכה לניקוי היבש, אז גילתה ששכחה את החליפה בבית.
בתקווה שתספיק היא התקדמה לכיוון דירתה ונעצרה בפקק תנועה. היא
התקשרה למשרד ואמרה שתאחר בכמה דקות. כשהגיעה לדירה חטפה
במהירות את החליפה ומיהרה לניקוי היבש, היא מסרה את החליפה
בצרוף הוראות ונסעה למשרד.
היא הגיעה באיחור ממה שהתכוונה וקיבלה נזיפה. התבשרה שהישיבה
תדחה לשבוע הבא והיא נתקעה במשרדה עם תיק ששנאה, להגן על בן
20, שטען שלא אנס ילדה בת 16. למרות שתיעבה משפטים כאלו היא
היתה חייבת לעסוק בהם. ככה היא הייתה, עסוקה הכי הרבה, קיבלה
יותר כסף ומוחה במקום לנסות לענות על השאלה למה חיים שנראים
לכל אדם אחר כה יפים ומאושרים היו ההפך הגמור.
אחרי העבודה היא הספיקה לשלוח את טופס הלוטו, חזרה הביתה
והתקשרה אליו.
"הי," זאת נורית.
"הי, אני שמח שהתקשרת," הוא ענה. פרפרים התעופפו בבטנה. היא
הייתה רגילה לשיחות האלו פעמיים מקסימום בשנה, כשהתקשר לברר
איך היא מסתדרת. הראשונה הייתה לפני שלושה חודשים והאחרת הייתה
אמורה להיות עוד שלושה חודשים, לפי שעון.
"קיבלתי את המכתב," היא אמרה.
"היום? איזה מזל, מחרתיים אני כבר לא אהיה פה."
"נו, אז מה תכננת?"
"חשבתי אולי מחר אני אפגוש אותך ונצא לאנשהו."
הם שוחחו על הצפוי מחר, תיאמו הכל ואמרו לילה טוב.
"היי, חכי, את צריכה הסעה או שאני אבוא לקחת אותך?"
"לא, אני אסתדר."
"לילה טוב."
"לילה."

היא קמה בבוקר, ציחצחה שיניים, התקלחה ונסעה לעבודה. כל מה
שהעסיק את מוחה היה על מה שהולך לקרות הערב.
השופט פסק לטובתה. היא שנאה את עצמה על כך שהיא נאלצת להגן על
פושעים שעשו כל מה שמנוגד לדעותיה ולהשקפת חייה, רק כדי שהחיים
שלה לא יצאו מכלל שליטה.
הזמן עבר דווקא מהר למרות שציפתה לפגישה. היא סיימה הכל,
התארגנה וחזרה לדירתה, שם מצאה את השמלה השחורה ששלחו לה
חברותיה ליום ההולדת שהיה לפני שלושה חודשים. היא התלבשה
והתאפרה קלות במהירות, לקחה את תיקה ויצאה.
בינתיים במסעדה הוא חיכה לה. הוא הגיע מוקדם. הילד עם העיניים
השחורות הכניס את ידו לכיסו והוציא קופסת תכשיטים קטנה ובתוכה
טבעת. הוא לא ידע כמה זמן הוא חיכה לזה, הוא לא חשב אפילו על
השנים שפספס, הוא רצה שהיא תהיה כבר לצידו.
לומר לכם את האמת, גם לו זה בא בהפתעה. יום אחד הוא ישן בחצר
וחלם על ילדה קטנה ששיחקה איתו בחצר והוא סגר עליה את השער.
מאז החלום הוא הרגיש כאילו הוא איבד אותה.
נורית נהגה. למרות שהיא שמה לב לכל דבר הקורה על הכביש, היא לא
יכלה לצפות לזה. נהג המונית שהתווכח עם הנוסעת שלו סטה לנתיב
שלידו במהירות. היה צורך רק בנגיעה קלה והמכונית של נורית
התהפכה. היא לא הרגישה כלום, ככה הם אמרו, אבל טעו; אמנם זו לא
הייתה הרגשה פיזית, אבל הנשמה של נורית התאכזבה כל כך עד שמרוב
כאב היא דעכה ונעלמה.
הוא יצא מן המסעדה מאוכזב שהיא לא הגיעה והחל לנסוע לכיוון של
דירתה. בדרכו הוא נעצר לפני פקק תנועה, מצא דרך צדדית והחל
לנסוע בה. אז הסתקרן לגבי מה שקרה והגיע למקום התאונה. לא יכול
להיות, הוא חשב לעצמו, אבל כן, זו הייתה המכונית שתיארה לו
במכתב האחרון שכתבה. הוא התקדם וראה את הגופה שהוציאו. הוא לא
האמין למראה עינייו, זו הייתה נורית.
הוא אמר למשטרה שהוא מכיר אותה והם נתנו לו את חפציה.

בבוקר הוא קם בחולשה שלא האמין שיכל להרגיש ככה. הוא שתה את
כוס הקפה והסתכל בעיתון.
לידו היה מונח תיקה של נורית וטופס הלוטו. הוא הסתכל במספרים
ולא האמין למראה עיניו. הוא דפדף בעתון לעמוד ההגרלות.
היא זכתה. היא זכתה, או שבעצם הוא זכה?



לעופר, טופס הלוטו ששבר את לבי. השתמשת בתירוץ שאני מכירה
מקרוב.