לשבת בבית קפה בתל אביב ולהיזכר. שוב לחשוב על זו שהייתה
ואיננה, ולהיזכר במה שמזכיר לי אותה. הזכרון מרגיש טרי אבל
דהוי, זה מרגיש לרגע כמו עכשיו אבל בעצם מזמן. בעצם אני פשוט
מחכה שהיא תעבור. אני בוחן את כל עוברי הרחוב ומתרגש כאילו
קבענו כאן והיא באמת תגיע.
היא לא תגיע. אם היא תעבור פתאום אני לא אדע מה להגיד, כי הכל
כבר מאחורינו. מאחורינו כבר שלוש שנים וחצי. ועדיין כל טלפון
ממנה מעורר בי את התקווה שהיא תספר לי שהיא וליאור כבר לא יחד.
מכאן זה יהיה פשוט טבעי להגשים את הדמיון שרקמתי עוד כשהיינו
יחד. כשהיינו ביחד דמיינתי איך אנחנו ניפרד, נמשיך בנתיבים
שונים אך מקבילים לכמה שנים, ונחזור להיות יחד לקראת גיל 26,
אחר כך נתחתן. משם והלאה לא הצלחתי לדמיין, אולי כי הייתי בן
20 וקצת. באמת נפרדנו, אבל לא חזרנו מאז.
אתמול היא צלצלה לבשר לי שהיא מתחתנת בקיץ. ובכל זאת, זה לא
מרגיש לי כמו סופה של ההרגשה הזו כלפיה. זה כל כך עמוק וטבוע
בי, זה חלק ממני, זה הזכרונות הכי מתוקים שיש לי בחיים, זו
הפנטזיה הכי נחשקת וקרובה שחשתי, והיא נמוגה. כמו שמישהו מת
וממשיכים לדמיין שפתאום הוא נכנס בדלת הבית. כמו אהבה שהייתה
ואיננה. כל דבר מאז מרגיש כמו זמני, חלק מהפסק זמן שלקחנו, אבל
רק קבוצה אחת עלתה חזרה לפרקט, והיא ירדה לחדר ההלבשה עם
הכדור.
לי נותר רק להשלים עם כך שעוד יהיה טוב, אבל לעולם לא ישתווה
למה שהיה.