"חיות!!! פשוט חיות!"
את המשפט הזה כבר דיקלמתי בע"פ כל בוקר.
"לאלוהים היה עצירות, אז הוא חירבן כ"כ הרבה מהם. נזק
לאנושות..."

ככה כל יום סבא צריך לדחוף משפטים מהסוג הזה.
הוא כל הזמן טען שהם מפריעים לו, קוטעים לו את מנוחת הצהריים.
בכלל, מאז שהוא פרש לפנסיה הוא כל היום יושב על הספה הענקית
שלו, עם הכיסויים המגעילים האלו, שסבתא תפרה עוד לפני איזה 50
שנה, כשהם רק התחתנו, יושב ובוהה במסך הטלוויזיה.

טוב נו, מה ציפיתם מבן אדם כזה ממורמר, שכל החיים מחפש רק את
מי להאשים.
את סבתא הוא האשים כל החיים שהיא מוצצת לו ת'דם, אותי הוא
האשים שאני נטל על הבית הזה, וממילא הוא זקן ועוד כמה שנים הוא
יתפגר ואז לא יהיה מי שיטפל בי, וכמובן את השכנים האתיופים
שלנו...

נראה לי הוא היה מוכן לבוא לחנוק את הילדים שלהם אחד-אחד, ואני
משוכנע שהוא היה נהנה מזה, ואז הוא בטח היה חוזר עם החיוך
הממורמר שלו. "גמרתי עם החיות האלו, הכושים האלו יותר לא
יפריעו לי לישון."

או שאולי זה המוח החולני שלי. בטח הלכתי רחוק מידי, סבא לא עד
כדי כך סדיסט.
סתם עוד זקן, שכבר עייף מהחיים וכל דבר קטן מטריף אותו.

בכלל, כל העניין עם השכנים האתיופים דווקא התחיל ברגל ימין.
כשהם רק עברו לכאן סבא אפילו עזר להם להעלות את הרהיטים, אמר
שצריך לעזור להם כי ממילא החיים כבר דפקו אותם מהרגע שהם
נולדו. בחור גזען, סבא שלי.

אז, יום אחד, כשסבא היה בדרך לעבודה, הוא ירד לו בנחת בחדר
המדרגות עד שהוא דרך על הכדור של הילדים של השכנים האתיופים
וזכה להכיר מקרוב כמעט כל מדרגה בבניין.

מאז אותו היום סבא שונא אותם. שונא אותם יותר מהערבים, יותר
מהשכנה השמנה שכל יום מחטטת בפחים הירוקים בקצה השכונה, ואפילו
יותר ממנהל הבנק שלו, שמורח אותו כבר איזה 20 שנה באיזה
עניין.

סבא לקח את העניין עם האתיופים ברצינות. אפשר היה לראות את זה
בעיניים שלו, ת'כעס והשנאה.
אני זוכר שפעם אחת אמרתי לו שכדאי שיקח קסדה, כי החדר מדרגות
הפך להיות מקום מסוכן בשבילו. לא חשבתי שהוא יקח את זה כ"כ
קשה. הוא ממש התחרפן ואמר שעוד שטות אחת כזאת והוא ישלח אותי
לבית יתומים, שכבר שנים הוא מת לשלוח אותי לשם.


סבא הממזר הזה, לפעמים בא לי לקחת ולזרוק קיבינימאט את הספה
המחורבנת הזאת, שתקועה לה באמצע הסלון עם הכיסויים המחורבנים
האלו, שגם אם סבא היה חיי עוד 500 שנה הוא לא היה מחליף אותם.

אז, יום אחד, סבא חזר מהרופא כי כבר איזה שבועיים הוא לא מפסיק
לחרבן ת'נשמה בשרותים וכל היום כואבת לו הבטן, וכל היום הוא
מקלל את האתיופים, רק שאני לא מצליח להבין את הקשר בין כאבי
הבטן שלו לאתיופים, אבל ככה סבא.

בקיצור, הוא חזר עם מבט חיוור ועצוב כזה. הוא התיישב על הספה
ולא זז במשך איזה 40 דקות.

הוא היה מנותק מהעולם. ניסיתי לדבר איתו, אבל הוא התעלם ממני.
כבר חשבתי להזכיר לו את המקרה עם חדר המדרגות והקסדה, אבל אז
התחרטתי. מה אני צריך ת'מוסד לילדים יתומים הזה...

לבסוף, אחרי יומיים שלמים שסבא ישב על הספה וכל כמה שעות הוא
הלך לחרבן או לשתות את התה המסריח שלו, הוא פתאום הסתכל עלי עם
העיניים העייפות שלו, שהיו אדומות, כנראה בכה כל הלילה ולא רצה
שאני אקשיב, ואז הוא אמר "זה נגמר ילד, אני פורש..."

אני לרגע חשבתי לעצמי שסבא בכלל התמסטל, בטח עישן איזה משהו עם
החברים הזקנים שלו, ובגלל זה העיניים אדומות, ובגלל זה הוא
יושב כבר יומיים על הספא ובטח אוכל סרטים...

"סרטן... סרטן בכיבה... ברקוביץ' אמר שמקסימום עוד שבוע..."
(ככה הוא היה קורא לרופא שלו)

אני הסתכלתי על סבא. לא ידעתי מה להגיד. סבא לא בחור של
צחוקים, הוא בחיים לא מתבדח, בטח ובטח לא בנושאים כאלו.

כל הלילה לא יכולתי להירדם, הייתי עסוק במחשבות של "מה יהיה
איתי?" ו "איך לעזאזל אני אסתדר בבית יתומים המחורבן הזה???"

מה שמאוד מוזר, שבכלל לא חשבתי על סבא, כאילו זה עניין של מה
בכך, כאילו כל יום סבא שלי מתפגר.

חשבתי הרבה, הרבה מאוד, עד שנמאס לי, ואז התחלתי לרחם על סבא
ואז התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. אחרי הכל הם גידלו אותי,
וכשסבתא התפגרה, סבא נשאר לטפל בי.



או אז, כמו מטורף, קמתי על הרגליים ורק רציתי לחבק אותו. ישר
רצתי לסלון. רציתי לחבק אותו מאוד.

הספה היתה ריקה. בהיתי בה ספה הזאת כאילו היא מין תמונה
במוזיאון. כמה ששנאתי את הספה הזאת.

ירדתי לרחוב. חשבתי סבא נרגע ויצא לשבת עם החברים הזקנים שלו,
שכל היום משחקים שח ונזכרים בתקופה היפה שלהם, כל אחד מהם
מפוצץ בנוסטלגיה מזוייפת כזאת, עם אלף סיפורי גבורה.

את סבא חיפשתי שעה שלמה ולא הצלחתי למצוא, עד שמצאתי.
ראיתי את הילד האתיופי של השכנים עומד ליד עמוד החשמל ובוהה
במשו ולא זז.
חשבתי אולי נדפק לו השכל לגמרי. לכו תדעו עם האתיופים האלו,
בטח נגמרה לו הבטריה או משהו כזה.
אז כשהתקרבתי אליו ראיתי את סבא. הוא שכב שם, שליו כזה, נינוח,
כאילו שום דבר לא מפריע לו.

הסתכלתי על הילד והפנים שלו היו מכוסות בדמעות שעוד לא הספיקו
להתייבש. הוא ניסה להגיד לי משהו, מילמל איזה משהו באתיופית ,
כמעט נחנק מהדמעות של עצמו, ואז הוא ירד על 4 ונישק את סבא
והעביר את היד הקטנה שלו על הפנים הלא מגולחות של סבא.

אז קם, ניגב את הדמעות, והלך. הלך...