רחובות העיר היו ריקים וחושך וקר. היא פסעה במהירות, סופרת
צעדיה והוגה באמביוולנטיות השורה בנפשה כעת. מצד אחד מודה שאין
שלוליות על הכבישים ואף מכונית לא משפריצה עליה, מצד שני, קר
אימים וקיבינימט על הבן זונה שלא חשב להקפיץ אותה הביתה ונתן
לה לחזור באוטובוס.
האדים מהפה מתערבבים עם עשן הסיגריות ונדמה לה שלא ניתן לדעת
מה הוא מה, ולא רק בתחום הערפילים המוצאים דרכם החוצה מפיה
כעת, אלא כמעט בכל תחום בחייה כרגע. הכל נראה הזוי.
כיאה למצבים מעין אלו שרטטה טבלה בראשה וניסתה לתייק בה את
הטיעונים, המתרוצצים שלוחי כל רסן, לבעד ונגד.
בצד של ה'בעד' שמה את התהילה ותחושת שביעות הרצון וההגשמה
וכמובן את הרווחה הכלכלית הזעומה שעשויה לבצבץ ולהקל במשהו את
מצבה הדחוק. בצד השני את תחושת הריקנות שתפשוט בה לאחר מכן
(אין מנוס ממנה) והביקורת השלילית העלולה לצוץ וכמובן, המפלה
המוחצת שעלול הדבר לקרוס אליה ותחושת האבדון שתבוא בעקבותיה.
מונית חלפה לידה. 'היא אמרה' של שלום חנוך התנגן בה בווליום
מחריש אוזניים. "זה לא שווה דיון" אמר לה השיר שזימן לה הגורל
באותו רגע והיא, שקטנה מלחקור במופלא ממנה, שקטה והניחה לדיון
המתהווה בראשה להתפוגג ולהיעלם.
גג ביתה נגלה לפניה והעשן המיתמר מהארובה הזכיר לה את הסערה
הגועשת בנפשה. היא החישה צעדיה ונכנסה פנימה.
אחותה הקטנה ישבה בסלון על שמיכה מוטלת על הרצפה במרחק מדוד
מהאח הבוערת, כאשר זו מחממת דיו מחד ואינה מסוכנת מאידך,
והתבוננה משועשעת בבתה המבצעת אי אלו פעלולים של התהפכויות
ימינה ושמאלה. מן המטבח עלה ריח בישולים מעורר תיאבון והיא
ניחשה שבן זוגה ממונה על ארוחת הערב.
כל ישותה חפצה להתרחק מתינוקת זו המסמלת חיים חדשים ועתיד מלא
הפתעות וציפיות , אשר מלבד שיניה המצמחות וחיתול מלוכלך מידי
פעם, צרות לה אין, אך העדיפה את נוכחות התינוקת על עשן השמן
השרוף במטבח. היא הניחה את תיקה על הרצפה והתיישבה על אחת
הכורסאות באנחה גדולה. התינוקת הרימה ראשה אליה ועשתה סימנים
של התקדמות לכיוונה, אך בטרם הוציאה כוונתה זו את הפועל מלמלה
בהתנצלות "לא שטפתי ידיים" ואחותה מיהרה להרים את הקטנה ולהסיט
לבה ממנה.
כך ישבו שתיהן בשתיקה עד יגיע זמנה של ארוחת הערב. זה מכבר
חדלו לשאול אחת את השנייה שאלות סרק על חוויות היום ותחושות
כלליות. האחת טוב לה והאחת לא וכל שיחה על הגורמים שהביאו את
המצב לחלוקה זו רק גרמו תחושת אי נוחות והתגוננות לשתיהן. מה
רבו ייסוריה של האחות הקטנה על שהמזל האיר לה פנים ולא לגיבורת
סיפורנו שהייתה מדשדשת מהוצאה לאור אחת לשנייה ומקשר כושל אחד
למשנהו. הראשונה בניסיון להוציא שיריה לחופשי והשני בניסיון
לשחרר את נפשה. לבה נצבט בייסורים בראותה את חדוות החיים של
אחותה הבכירה שוקעת לאיטה בבאר מרה שחורה, את האינסטינקט
האימהי שלה קומל אל מול עיניה בכל פעם שהתחמקה מהתינוקת, את
אמונתה במין האנושי מתערערת בכל פעם שבחור אחר שבר את לבה.
'ומה צורך יש בשבירת לב כזה?' הרהרה לעצמה, 'שהרי סדוק הוא לכל
אורכו ורוחבו ואינו שלם כבר עידן ועידנים ומספיק נגיעה, קלה
שבקלות, במקום הלא נכון והוא יקרוס'.
טרם התנערה כליל מתחושת האשמה המקוננת בה על שכך נתגלגלו
הדברים. בחפץ לב הייתה מתחלפת אתה ומקבלת את גורלה עליה. גם
ביום חתונתה חשבה כך ואף כשנולדה בתה ואפילו אהבה את שניהם בכל
מאודה וחייה אינם חיים בלעדיהם, לא יכולה הייתה שלא לחוש כך
ולו משום שעל פי צדק אלוהי, או גשמי, או חוצני... כך או כך,
צדק בסיסי, מן הראוי כי אם על אחד האחים להיסמך לשולחן האחר,
מן הראוי שיהא זה האח הצעיר, כי חרפה כפולה יש בכך אם זהו האח
המבוגר והנה אחותה נסמכת על שולחנה והיא אינה יכולה לומר דבר
לנחמה על כך ואינה יכולה לומר דבר כלל ומרוב כל החרפה השוררת
נמלא פיה מים והיא אינה אומרת דבר כבר תקופה ארוכה.
בכל מאודה נתאוותה ללכסן מבטה אל אחותה הגדולה ולראות בפניה,
לא את שבילי הקמטים והמרמור שחרצו בבשרה, אלא את אותה דמות
נערצת שהייתה בילדותן, אך חששה שמא תקלוט במבטה את המתרוצץ
בראשה ונמנעה.
"אני חושבת שאישך קורא לנו לאכול" אמרה הבכורה וקמה מהכורסא.
האחות הקטנה הרימה מבטה וראתה את אחותה מושיטה לה יד לעזרה.
היא קמה, הושיטה את לחייה בהוקרת תודה לקבלת נשיקת השלום,
הרימה את התינוקת ושתיהן פסעו בשתיקה אל עבר שולחן האוכל, שם
ערך האיש את הכלים האחרונים וזירזן לשבת.
"מחניק פה" אמרה האחות הצעירה והאיש מיהר לפתוח חלון.
כתייר שאינו מכיר את חוקי המקום שאל את האחות הבכורה לחוויות
יומה.
"הייתי בהוצאה לאור היום, חתמנו על החוזה, הם מציעים 12% על
המכירות במהלך השנה ו- 20% במהלך החגים" ענתה.
"ומה עם הבחור?" שאל.
"אני לא יודעת" השיבה "הוא נחמד, אבל אני לא חושבת שזה זה".
"טוב, אחד מתוך שניים זה כבר משהו" השיב בחיוך וביקש מהאחות
הצעירה להעביר לו את סלסלת הלחמניות. שקשוק הכלים והמולת
התינוקת שהחלה במלמוליה החרישו על הרהורי הלב של המסובים ונדמה
כי בבת אחת התרוקן המטבח מהעשן שמילא אותו.
ארוחת הערב החלה.