איילון צפון, 2 בלילה, עוד דקה ואתה כבר שם.
הכביש השחור הזה רק נראה שחור יותר בלילה, בלי מכוניות עליו.
לרגע נדמה לך שאתה עומד במקום ואז אתה רואה שהכל בחיים יחסי
שמישהו עוקף אותך,
מחליף מסלולים בעצבנות,
מהבהב באורות,
נצמד, גז-ברקס.
גם בשתיים בלילה מסתובבים משוגעים על הכביש.

עוד דקה, שתיים ואתה כבר שם,
משחק במראות,
מפעיל קצת חימום,
(כל הקור הזה עוד יהרוג אותך יום אחד).
לאן נעלמה כל השלווה הזאת, כל השקט הזה?
איפה הרוח החמה עם הפסנתר ברקע?
בחוץ קר לך וגם בפנים יחד עם גיטרות אקוסטיות ודאב מונוטוני.

אבל עוד דקה, שתיים ואתה כבר שם,
עוקף ניידת של משטרה שחונה בשוליים,
מחליף עוד מסלול בעצבנות,
מהבהב באורות,
נצמד, גז-ברקס.
עוד שנייה ואתה כבר שם - למקלחת, למיטה הרכה.
רמזורים ירוקים-אדומים-צהובים,
זה בכלל לא ממש משנה, עוד רגע, אתה ממש יכול להרגיש את זה.

אתה נכנס לבית ריק, רוחץ תפוח מר-חמוץ ומתיישב מול המחשב.
כנראה שהשלווה הלכה לה יחד עם הבדידות.
לך יש תמונה שלה ליד השידה, אז אתה כבר שכחת מה זה להיות לבד.
אהבה-חיבה-מריבה,
זה כבר לא ממש משנה,
עוד רגע,
אתה ממש יכול להרגיש את זה,
עוד רגע אחד ואתה הולך לישון - מחר היא חוזרת מהצפון.
אתה חוזר קצת אחורה -  הרצליה, שתיים וארבע דקות - אולי היית
פשוט צריך להמשיך צפונה במקום לרדת במחלף האחרון, אולי מחר
תגמור איתה.
וכבישים שבים בלי הרף.

התבואי אלי הלילה?
כבסים כבר יבשו בחצר.
מלחמה, שאף פעם לא די לה,
היא עכשיו במקום אחר.

וכבישים שבים בלי הרף
לבדם, כסוס בלי רוכבו
והבית נסגר בערב
על הטוב והרע שבו.

וידענו היטב, כי הגבול הוא
קרוב, ואסור לנו שם.
אבי התפלל: ויכולו - -
הארץ וכל צבאם.

צבא והארץ האפילו.
עוד מעט וכבה האור.
המצווה בה שמיים התחילו
שוב השניים צריכים לגמור.

(שיר לילה שבת / יהודה עמיחי)





נכתב כחלק מ"הסדנה ה-42"