הבוקר שאחרי לעולם יהיה חשוך כמעמקי הלילה.
קרני השמש הראשונות, הבתוליות, לעולם לא יחממו, לעולם לא ילטפו
ברכות מנחמת. תמיד יהיו אלה אצבעות קרות וחסרות רחמים וסנוור
צורם שיסמלו את ההתפכחות הכואבת מן השכרות, מן האשליה.
הראש, כבד פי כמה וכמה עקב קלות הדעת היתרה של הלילה, מתרומם
במגושם, במאמץ אדיר של חוסר ברירה. המיטה הרכה נדמית כקבר חם
וסגור, ומחוצה לה העולם, לא מחובר ולא קשור לדבר, תלוי ומתנדנד
כאבן שאין לה הופכין, מסתובב ימינה ושמאלה, הנה והנה, כבתוך
חלום בלהות.
והכאב- כמו הלמו בגולגולתך המוני פטישים- עוד מצליח להקהות את
קוקטיל הרגשות שעוד לא צף מפאת הקהות והטשטוש. אך התרדמת
המנטלית לא תיגרר לעד, והחושים הבסיסיים ביותר מעוררים הבזקים
חדים, אותם גם ההרים הלוחצים על מוחך אינם יכולים להרדים:
ראשון הטעם- הטעם המריר של האלכוהול, הרטיבות המשונה של שפתיים
זרות הנצמדות בלהט, ואולי זה טעם של דם.

אחר כך השמיעה- האוזניים המצלצלות מן המוזיקה שעדיין הולמת
בלבך, בתוכך, הזעקות חסרות המודעות ושאון ההמולה של קולות רבים
מדי.
ולבסוף הכאב- הגרון הניחר מצחוק מטורף, חסר סיבה מוגדרת,
וצעקות נלהבות, השרירים התפוסים מן התזוזות והריקודים, אך
בעיקר הראש, שהולם ומכה ללא רחמים, מקדם בשוטים ובעקרבים את
ההתפכחות שחייבת לבוא.
כל אלה משחררים את שובל הזיכרונות הקטוע מאמש, את המתיקות
המופלאה, החלומות שלבלבו אך גם ההתנפצות המגושמת, התמוהה וחסרת
ההגיון, הבלבול הדוקר של ידיים שפספסו אלה את אלה באפלה ומילים
צורמות וגסות שנפלטו משכרות מוגזמת, מחוסר מודעות ומטיפשות
איומה.
אז בא, כמובן, החיוך. קטן, מטושטש, מרחף ומסומם, חיוך של
שביעות רצון מאשליה. מלווה אותו לחישה חרישית וצרודה, סוף סוף.
האושר, שאריות האדרנלין בדם, התשוקה, הופכים לסיפוק כה מופלא
ושמימי עד שכאב הראש נדמה לשבריר שניה עמום, לא מורגש, מטרד קל
בלבד לעומת החלום והלהט והכנפיים שהמריאו אל על. זהו חיוך של
שבריר שנייה בלבד, כי במהלך השינה הטרופה והבלתי מרעננת, התפרק
והופרש האלכוהול מן הדם והלילה הסהרורי פינה את מקומו לבוקר
המציאותי, וכל האשליות נמוגו. ופתאום, עולים עם הלהט והמתיקות
גם תחושת הסיום המבולבלת, המיוסרת, של דבר שהיה ונגמר ולא
יחזור עד הפעם הבאה, שתהיה קצרה ומיוסרת עוד יותר ככל שהתשוקה
תנסוק לגבהים דמיוניים יותר ותשבור גבולות מוצקים יותר.
והנה מופיע הסומק, האדמומיות של הבושה, חוסר הנוחות המעקצץ
כאלפי נמלים זעירות הצועדות על נפשך. כיצד יכולת לומר זאת,
כיצד יכולת לעשות זאת? כיצד היית כה טיפשה שהאמנת לדיבורים
סהרוריים וחסרי תבונה, שפלטת הברות ומילים ללא מחשבה, ללא
מודעות לאשר את הורסת בשברירי רגע זערוריים, לאנדרלמוסיה הבלתי
מובנת שחוללת כשוטה, כילדה מטורפת, להיסחפות חסרת הבינה
שהובילה לאושר הקמאי אך גם להתפכחות הצורמת. טעות. טעות איומה.
האמנם? הגרון ניחר, הראש מתפתל ומתעוות, התודעה מתערבלת
ומתייסרת אך הלשון מלקקת את השפתיים הסדוקות, מתענגת על שאריות
של טעם מתוק מריר והידיים מצטמררות, אוחזות זו בזו, כמהות
לשאריות המגע החם אליו הובילה אותה  טיפשות תהומית. את מנערת
את ראשך, מנסה לעשות סדר במחשבותייך ובניגודים החדים בהן. אינך
מצליחה. האם לקום? הכדאי להתחיל את היום, פעולה אחר פעולה, דקה
אחר דקה, כמו דבר לא ארע?
לשקוע בשגרה המפוכחת את המאוסה? אין לך חשק, גם לא כוח, לגרור
את שרירייך הדואבים מהקבר החם, הלא הוא המיטה. נוסף על כך,
אינך רוצה לצאת מארבע הקירות ולהתוודע אל השמש הבוהקת ולעולם
שהכרת קודם, לגלות שאינו כה לוהט, סהרורי ומסביר פנים כפי שהיה
אמש. אך מצד שני, גם האופציה להישאר במיטה, לשקוע בתרדמת חסרת
חלומות או לרדוף אחר שאריות האשליה המתנדפת אינה קוסמת לך
במיוחד, שכן אינך מסוגלת למצוא מנוחה בין הסדינים החלקים,
השלווים. את מתהפכת מצד לצד, אצבעותיך מעקצצות כרוצות לעשות
דבר מה, כל דבר שהוא, רק לא לשכב כך בחוסר מעש עם הבזקי
הזיכרונות המסנוורים, הבושה הרושפת וכאב הראש האיום. סתירות.
אינך יכולה לקום. גם לא להישאר במיטה. לקום. להישאר. לקום.
להישאר. בינתיים, המאמץ המנטלי של ההתלבטות גרם לך כבר סחרחורת
איומה והעולם המטושטש נדמה לך אף פחות ממוקד, פחות מציאותי. אך
אין ברירה. את קמה באנחה כבדה, עמוקה. צעדיך נדמים לא ממשיים,
רגלייך כמו מרחפות מעל הרצפה למרות שראשך מושך אותך בהלמות
כבדות מטה, מטה, מטה. דמותך במראה הנה דמות רפאים, עיניים
מוקפות כתמים שחורים של איפור שנמרח ושל חוסר שינה, הפנים
מלאות קמטים כעורים ופצעונים אדמדמים שצצו בלילה, השיער סתור,
משומן ומלא קשרים, השפתיים סדוקות מקור והפה מסריח מן המשקה
החריף, משפתיים זרות, מדם.

המים הזורמים, שאמורים לעודד, להעיר, קרים מדי וצורמים מדי.
היום כולו עובר כחלום. מעשייך לא ממוקדים, נעשים ברטינה, כחובה
מאוסה. חם לך, אבל את עדיין רועדת. את חסרת מנוחה, מתהלכת מצד
לצד ללא הרף משום שאינך יכולה לעמוד ללא תנועה, ועם זאת את לא
מסוגלת לעשות דבר. הבושה, חוסר האונים ותחושת ההחמצה הם
שמניעים אותך, אך גם שאריות התשוקה, זיכרון האלכוהול הבוער בדם
והזרועות הנכרכות בצורך עמוק. אינך יכולה להביט לאיש בעיניים,
לומר משפט חכם אחד או לפחות רצף מילים ממוקד כלשהו. האנשים
נראים קטנוניים, מגושמים, חסרי הבנה, מנסים לחסום אותך וללכת
נגדך ולהכפיש אותך ואת דעותיך ואת דרך חייך. את מרגישה את כובד
הבדידות הקפואה לעומת תחושת ה"ביחד" הלוהטת והעזה של אמש,
שנולדה מהחיבור הנפשי והמנטלי המאפיין שיכורים. הידידות
הנימוסית אינה מספיקה לך עוד לאחר שחשת את החברותיות השוצפת,
ואולי את ניצוץ האהבה המזויף, המותנה בטירוף החושים ובלהט הרגע
ולא בחיבה או אפילו בהערכה.
זהו רק הדיכאון שאחרי, שבו סורגי המציאות הנגלים לעינייך נדמים
צרים יותר ונוקשים יותר לאחר שנעלמו ללילה מטורף אחד, למרות
שהם בעצם תמיד היו שם.
כן, הנגאובר הוא תמיד דבר בלתי נסבל, מבלבל, מענה. לאחר לילה
של שכרון חושים וקפיצה אל מימי האשליה, אין דבר מתסכל יותר
מהתחושה  הגוברת שיש גבולות ומעצורים שעדיף שיישארו על כנם
ומהמודעות ההולכת וגוברת כי הדבר שבער בתוכך אמש הוא קסם שהיה,
אך לא קורה ולא יהיה, מלבד בלילות טרופים, בהם אלכוהול ודחפים
שדוכאו עד אין קץ פורצים את סכרי ההגיון והמחשבה, ומעוררים את
הלהט וההגשמה. הידיעה שעשית טעות איומה, שנסחפת והתפרצת כנהר
שוצף מסעירה את רוחך ומרתיעה אותך, כי לפתע את חשה שמעולם לא
הכרת את עצמך באמת, כי צחקת בזלזול כשצפית בטיפשותם של אחרים,
ובעצם לא ידעת עד כמה את יכולה לנהוג בטיפשות ולהיסחף עם
הרגע.
אך, כידוע, התרופה היחידה להנגאובר היא הזמן, שמשכך את הכאב
האיום ואת הבושה והאשמה היוקדת. המים, השבועות והחודשים
שעוברים, בעוד את ממשיכה הלאה והלאה והלאה וסוחבת הלאה והלאה
והלאה את השגרה והחובות והאושר המתון ושברירי האור והסבל
המתון, אוספת הצלחות זעירות וסולחת על כישלונות זעירים, גורמים
לך להבין שאינך באמת מצטערת על אותם לילות טרופים. זאת משום
שאותם לילות, בהם הסרת כל מסכות ומעצורים, מותירים אותך שלווה
ובטוחה מול הסורגים בחיי היומיום, נותנים לך סיבה להמשיך הלאה
ודבר מה להיאחז בו בעוד הימים חולפים ואת מנסה לעמוד במרוץ
המטורף של החיים, לשקול כל מעשה וכל מילה, וללכת בדרך שלך,
שאינה קלה כלל. ובעתיד, כשכל זה יראה רחוק כל כך, הבזק מטושטש
של להט, דמעות ותנועות, הבושה תתנדף, ההנגאובר יישכח (אולי
בגלל פיקחות יתרה) ויוותר זיכרון מטורף ומאושר של לילות של
שכרות ופריקת עול השזורים באמצע החיים. ובתוך המרוץ שלעולם לא
נגמר, תוכלי עדיין לעלות על בדל שפתייך טעם מתוק-מריר של
אלכוהול, של שפתיים זרות, של דם.