איש זאב עטור שרירים,
נודד בודד ימים ושנים.
הבדידות העצובה, שאוכלת את ליבו,
שורפת את נשמתו אשר בקירבו.

הוא יצור מוזר שחי שנים רבות,
סבל המון צער כאב ומכות.
גדל מימדים, ויצור די מדהים,
וכך עוברים תקופות וזמנים.

איש זאב שחווה כל כך הרבה דברים,
ועכשיו הוא מלא בחכמת החיים.
ובחיפוש עצמי הוא מבלה את ימיו הבודדים,
מחפש טעם להמשיך את הייסורים.

הצלקות העמוקות שקבורות בפניו,
השיניים הגדולות, החדות כלהב.
העיניים הזועמות אך עצובות,
והאזניים הפרוותיות והשחורות,
כולן מלאות זכרונות ממסעות.

אין פחד בליבו, ואין דאגה על נפשו.
הוא ממשיך במסע מייגע וארוך,
עד שנרו עם הזמן ימוך.

אך הכאב היחיד שהורס את לילותיו,
כאב נשמתו הכלואה בין עיניו,
כאשר ליל ירח מלא מתגלה בין עננים
והוא מיילל מתוך דכאון וייסורים.

אין מנוח לנפשו, אין מרפא לנשמתו.
אין דבר בעולם שיגאל אותו מעצמו.
הוא חי וממשיך, משתנה כשמחשיך.
הופך לחיה איומה ואימתנית,
חושף את מלתעות פיו כחיה אכזרית.

אף אחד לא יודע ואין מי שיבין,
שאותו אדם זאב הוא בעצם ילד עדין.
קללה שרובצת עליו במשך יובלות,
גורמת לו לחשוף מלתעות.

והוא ממשיך בחייו, נודד ובודד,
מחפש תקווה שממנה יוכל להתעודד.
מחפש אור בקצה מנהרה,
או אולי קצה חוט, אפילו שערה.

ומי יודע עד מתי כך הוא ימשיך,
לסבול את כאב גופו כשמחשיך.
הוא רוצה לגמור, רוצה להיעלם,
אבל כזה אסון, אין מי שישלם.

אז הוא נשאר אבוד עד סוף הזמנים,
איש זאב נודד, ללא שותפים.