עוד יום עבר. וטוב שכך. נשארו רק עוד 257 יום. השערים שוב
נפתחים ל-12 שעות. אוכל. היום באמת יש לזה טעם. טעם של כרוב,
אבל טעם. גם זה טוב. לגימה מהג'לי. בחוץ. החבר'ה משחקים כדורסל
במגרש. אני אוהב סתם לשבת לבד ביציע. להסתכל על מה שקורה על
המגרש. לפעמים אני נשען על הספסל מאחורי. עד הסוף, ככה שקל
להסתכל על השמיים. היום היה משהו מיוחד באוויר. העננים זזו מהר
יותר בגלל הרוח שנשבה גם פה, על הארץ,  עליי. היא פרעה את
השיער שלי, דבר שהזכיר לי שאני צריך לבקר במספרה בקרוב. ליטפתי
את הלחי שלי. גם להתגלח לא יזיק. שכחתי להתגלח היום בבוקר, או
שלא היה לי זמן או מים חמים. אני כבר לא זוכר. נשמתי את הרוח
לתוכי. היא הייתה קרה, אבל חשבתי בחמימות נעימה. צעקות. הבטתי
שוב במגרש. החבר'ה רבו על נקודות. נקודות. מושג מצחיק. לא יודע
למה, פשוט מצחיק. הרבה דברים מצחיקים אותי לאחרונה. זיכרון.
לפני רגע הוא היה פה. פתאום נעלם. אני לא זוכר על מה הוא היה
בכלל. המגרש ריק. הם הלכו לראות טלוויזיה. אני פה. מול השמיים
האינסופיים. ציפור עברה מעלי. צוחקת לי בפנים. הלכתי לספריה
הקטנה שלנו באגף הימני של הבניין. יש שם ספרים קטנים שכיף
לקרוא לפני שנרדמים. נותן לך לחלום על משהו. בכלל, ספרים נהיו
חלק גדול ממני. לא יודע למה, פשוט חלק ממני. דוג הזקן, ככה
קוראים לו. הוא הספרן. הוא היה סופר פעם. כתב ספר על שפינוזה.
שם מצחיק, שפינוזה. איש חכם, שפינוזה. פילוסוף. גם אני
פילוסוף. כל אחד שיכול לסבך דבר מובן מאליו הוא פילוסוף. אני
יכול להסביר מהי הרוח בחמישה אופנים. זה הופך אותי לפילוסוף.
רוח. לקחתי ספר של או. הנרי. עוד איש חכם. לא פילוסוף. הוא לא
היה מסבך דברים, הוא היה כותב אותם כמו שהם. בלי התחכמויות.
שכבתי על המיטה שלי וקראתי. 6 שעות לסגירת שערים. "אוכל".
הנחתי את הספר מתחת לכרית. אוכל. חזרנו לחוסר טעם. לפחות
משביע. מלמולים פה ושם משלימים לי את היום. שמועות, סיפורים,
חוויות. מלמולים. חדשות עוברות מפה לאוזן. מלמולים. לפני החזרה
לחדר, עברתי אצל הספר. הוא סיפר אותי וגילח אותי. עכשיו אני
יפה. עכשיו אני בן אדם. חזרה לחדר. למיטה. לספר. ליטפתי את
הלחי שלי. עכשיו אני בן אדם. עמוד. עוד עמוד. פרק. עמוד. עוד
שני פרקים. חצי שעה לסגירת שערים. עוד עמוד. עוד פרק. סגירת
שערים. לילה. ריח הלילה מילא את החדר שלי. שוב הרוח באה,
מכניסה לחדר שלי את הריח של האדמה והירח הזוהר עליה. חלום.
חלום על שמים. על ציפורים שלועגות לי שם.

עוד יום עבר. וטוב שכך. נשאר רק עוד יום. השערים נפתחים ל12
שעות אחרונות. אוכל. געגועים. משחק במגרש. אני על המגרש. פעם
אחת צריך לנסות. השמש צורבת את הגב. הזיעה ניגרת על המצח.
שמיים. עדת ציפורים חולפת. פרידה מדוג הזקן. החזרת הספר.
לחיצות יד פה ושם. פרידה מהספר. גילוח אחרון לפרידה. עכשיו אני
יפה, עכשיו אני בנאדם. מלטף את הלחי. געגועים. אוכל. קציצות
חסרות צורה, בלי טעם. ג'לי צהוב בטעם של סודה. מתרגלים.
געגועים. בית. שעות ספורות לסגירת שערים. בהייה בתקרה. סגירת
שערים. תקרה. לילה. תקרה. אור ירח פורץ לחדר. געגועים. תקרה.
רוח וריח המדבר. תקרה. עוד יום נגמר.

עוד יום עבר. לא בטוח שטוב שכך. לא נשארו יותר ימים. געגועים.
פסיעה אחרונה על הבלטות הירוקות של החדר. הלוך ושוב. הלוך
ושוב. נעילת שערים. הפעם מהצד השני. אני בצד האחר. חומת בטון
כבדה מאחורי. שני שומרים חייכנים מאחוריה. געגועים. זיכרון.
אותו זיכרון של פעם. זה שיר ישן שהכרתי פעם. שריקה. שריקה שלי.
צעידה על כביש ארוך להתחלה חדשה. עוד זיכרון. הפעם אחד שנשמר.
קוים. קוים ועוד קוים. יום עבר. וטוב שכך. עכשיו ספירה חדשה.
על קיר חדש, של חדר חדש. בבית חדש. געגוע חדש. תקווה חדשה.
הפעם אני אצליח.