ישבו שניהם בקרון המוזר הזה,
בנסיעה אינסופית, או לפחות ככה קיווה.
המתיחות הייתה כמעט בלתי נסבלת, חשב,
תמיד זע הנה והנה באי נוחות,
כאילו בכדי למצוא את התנוחה שיראה בה הכי טוב,
במקרה שתואיל בטובה להעיף אליו מבט, ואף פזילה קטנה לכיוונו.
והוא מסתכל בהשתקפויותיה, ביראת קודש כמעט,
אל אותה תמר שהכיר כ"כ טוב.
התבונן בערגה בעלי הכותרת המרהיבים שלה,
ובהערצה בגבעולה, שבו כל כך חשק. רק לגעת. רק ליטוף קטן...
אבל לא. הוא היה חייב להמשיך במשחק המטופש.
הוא רק התבונן, ואפילו זה דרך ההשתקפויות.
שניהם שיחקו באותו משחק מטופש.
הוא הרגיש. תמיד ידע הוא בעומק ליבו.
אבל תמר... תמר היא משהו מיוחד.
הוא השתוקק לטיפה של יחס. ואולי אני דורש יותר מדי? הוא האשים
את עצמו.
אבל היא, שקועה הייתה במחשבות, ואולי גם היא פשוט ניסתה להראות
לא מעוניינת?
מוחו קדח, לא ככה זה צריך להיות.
אם רק היה לו האומץ. אם רק הייתה מראה סימן קטן של חיבה.
זה מה שהוא צריך, הרהר, סימן.
הנסיעה, בניגוד למה שקיווה לא הייתה אינסופית,
ומרוב הרהורים, הוא לא שם לב שהם כמעט הגיעו.
וכאשר עצר הקרון בחריקת בלמים,
הם נפרדו בחיוך מבויש.
ורק כאשר קיפצה לה בחינניות לדרכה שלה,
רק אז, הבין הוא, מה באמת הפסיד.
הראשון שלי, מבוסס על סיפור אמיתי.
מוקדש לכל אלה שזה סדר היום הקבוע שלהם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.