אני מסמן את המונולג כציטוט כי הוא נלקח מהמחזה שאני כתבתי
ששמו הוא:
"המונה ליסה מתפרקת/בצפר להרס עצמי"
עוד לא הגעתי לידי החלטה...

"רבותי ופה זה הגיע לסיום, הלא כן?
אני מת. אתם הולכים הביתה ואז? אתם יושבים בבית וחושבים...
למה?
ואת האמת שאפילו אני אינני יודע.
החיים זה לא קיר שאפשר לשבור או להתקע בו, זוהי דלת שכולנו
צריכים לעבור בה, דלת למציאות שלפעמים לא נעימה למראה.
ואנחנו צריכים לפתוח אותה!
ועם איננו רוצים לפתוח אותה היא בסופו של דבר תיפתח לבד ונראה
מראות ונרגיש רגשות כה עזים שנשתגע... אנו צריכים להתעורר...
אז מה בחרתי לבסוף? (מסתכל על האקדח שעל השולחן)
אני עוד לא יודע, אבל בסיום גברותיי ורבותיי, בסיום.
זה יהיה משהו גראנדיוזי, משהו שאף אחד לא יפספס.

(מגחך) ואני פה מזיין לכם את השכל על מה?
דלתות, חיים ומוות מה זה משנה? בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר
באותה הנקודה.
כשאני עוצר, אתם תמשיכו וכשאתם תעצרו, מטבעי להמשיך...
(פאוזה קצרה)
אני, אני לא הולך בדרך התלם, אני איך אומרים את זה?
נונקונפורמיסטי באקסלאנס?
כן... כנראה שכן...
(תופס במהירות ובהחלטיות את האקדח, חושך על הבמה, שומעים ירייה
ואז ספוט על הדמות... רואים את הדמות עם האקדח באוויר מכוון
לשמיים מעל אוזנו)
אני מניח שכנראה אתם עצרתם...