זה היה פשוט מראה קורע לב. מוזר איך אין לאנשים טיפה התייחסות.
מעט רגש. כלום.
טוב, אז זה קרה ברחוב יהודה המכבי, אבל זה היה יכול לקרות בכל
מקום אחר, כך שלא צריך להאשים דווקא את החשמונאי הזה. זה יכול
לקרות גם להרצל או לביאליק או ליצחק שדה. נו, הכלובים האלה,
אתם יודעים: המיכלים האלה של בקבוקי הפלסטיק. אבא שלי אמר לי
פעם את השם המדוייק של הפלסטיק הזה, אבל השם הזה כל כך ארוך,
שהוא עצמו לא היה נכנס לכלוב. משהו כמו פוליפרופילן או
פוליפורצלן, משהו דומה, בטוח שזה מתחיל בפולי, כי עשיתי לי
סימן כזה, לזכור את השם, לפי פולי מהגשש שאבא שלי אומר עליו
שהוא השחקן הכי טוב בארץ. מצד שני, אני בכלל לא בטוח איך פולי
עצמו היה נוהג כשזה קרה, ולא חוכמה רק לשחק טוב, צריך גם להיות
טוב באמת. אמא שלי אומרת, שהיא עצמה לא יודעת איך היא היתה
נוהגת כשזה קרה - אבל עובדה שזה קרה, וכשזה קרה - קרה מה
שקרה.
הלכתי לתומי ברחוב ההוא של צפון העיר, וראיתי כמה יפה שאנשים
טובים באים עם בקבוקי שתייה ריקים ומכניסים אותם לכלוב הצהוב.
הכי הרבה - היו בקבוקים של קוקה קולה. אבל היו גם ספרייט, לא
מעט מים מינרלים, היה אחד בקבוק סודה, שניים פאנטה, אחד פפסי
עם תווית כמו של תרופה, והרבה זבובים סביב.
עצרתי מול הכלוב, והבטתי לראות כמה יפה המיצג הזה עם הבקבוקים
השקופים והתוויות הצבעוניות. היה שם אפילו בקבוק אחד עם פיתקית
של כשר לפסח. רק היום הבעל הבית שלו גמר לשתות אותו, וזה
כשלעצמו, העניק מימד קדוש מסויים לכלוב הצהוב. כמו כותל קטן,
אבל עם זבובים.
ואז זה קרה: כבר המשכתי ללכת, ופתאום גיליתי בצד, על הריצפה,
על יד החלק הצר של המיכל, בקבוק פלסטי כחול, אבל גדול יותר
מבקבוקי השתייה, בקבוק של שלושה ליטר או יותר, כנראה של
אקונומיקה או איזה נוזל לריצפה, נו, כזה כחול-תכלת אטום עם
ידית בצד, כמו ג'ריקן קטן, ובקיצור: בקבוק פלסטי שלא נכנס בעד
הפתח הקבוע של המיכל.
יתום! בקבוק כחול גדול - ויתום.
מייד דמיינתי לעצמי מה עבר על מי שהביא את הבקבוק הגדול הזה עד
הלום. הוא בוודאי ראה את עצמו משלשל את הבקבוק שלו אל המיכל,
אולי כבר השליך פנימה את הפקק - אבל דבר אחד הוא לא זכר: שהחור
העגול של המיכל, מתאים רק לבקבוקי שתייה ולא לבקבוקי פלסטיק
אחרים. ראיתי בעיני רוחי את האיש: איזה רצון אדיר היה לו להביא
את הבקבוק אל שאר הבקבוקים - ואיזו אכזבה נגרמה לו כשהתגלתה לו
האמת המרה. שהמיכל לא רוצה את הבקבוק שלו, ושנגזר על הבקבוק
שלו להישאר בחוץ. אני שוב משחזר לעצמי מה עבר בראשו: כן להשאיר
אותו שם, לא להשאיר אותו שם. להחזיר אותו לפח. לא להחזיר אותו.
אך בסוף הוא השאיר את הבקבוק המבוייש היכן שהשאיר.

נשארתי המום מפליאה וגם מרחמים: בקבוק אחד כחול בין מאות
בקבוקים אחרים... כולם בפנים - ורק הוא מחוץ לגדר הכלוב.
ואנשים עברו - ולא נקפו אצבע. איש לא התייחס למראה הבקבוק
היתום. איש לא גילה נדיבות לב מינימלית, ולא לקח את הבקבוק
אליו הביתה. איש לא מיצמץ אפילו. כולם עברו על פני הבקבוק
הנכלם - וכלום. היה אפילו איזה פושטאק אחד שזרק חצי סיגריה
בוערת לעבר הבקבוק המיותם, והבקבוק הרי כל כך רצה להיכנס
פנימה.
עד שהגיע לפתע כלב אחד עם זנב קצוץ, נדמה לי בוקסר, והוא היחיד
שהבחין ביתום הזה, וישר תפס אותו בידית, והחל לנענע עם פיו את
הבקבוק שנשאר בחוץ, וכשהאיש שלו צעק בקול רקסי, רקסי - אז הכלב
תפס את הבקבוק חזק עם שיניו, ורץ איתו מהר לכיוון בעליו ששרק
לו, ובכביש עצר נהג מונית, ושאל: מישהו צעק טקסי?