שנים טובות אני שוכב כאן, בשממה אינסופית, בין הריסות ושלדים.
כבר התרגלתי לבהות בכלום ולחכות לכלום, רק לרשום הכול בראשי.
עם חיוך כזה אופטימי ואלפי מילים שיש לי בראש.
ויש לי כל כך הרבה מה לומר והפה שלי תפור.
ואני מסתכל מסביב ומה אני רואה?
סתם, מים.
ומבחוץ? כלום. דגים.
היסטריה הייתה לפני הרבה שנים פה והיא החזיקה בי, עם ידה הקטנה
והשברירית ובידה השנייה החזיקה בה אמא ההיסטרית.
המולה רבה, צרחות, זיקוקים.
ובכי, מוות.
וקול של כינור, נוגה.
דחיפה קלה, צרחה, נפילה.
נפלתי על הרצפה, רואה אותה מתרחקת ממני, מי שהייתה לחברת נפש
וילדות.
מתגלגל במסדרון והיא רצה אחרי, בוכה.
והאימא גם, צועקת ומנסה לקחת אותה ולצאת משם.
מים.
הרבה מים.
וחיבוק, החיבוק שלה, שחימם.
ועוד חיבוק של אמא, שעטף את שנינו.
הרחיק אותנו מהקור.
שני שלדים שמחבקים אותי שכבר מתפוררים.
ואני, בובת סמרטוט בצורה של ארנב, עם הבעה נייטרלית על הפרצוף
ודמעה שרק אני יכול להרגיש.
והלבד הזה, מחכה שיבואו ולקחת אותי.
אני רוצה להרגיש שוב את החיבוק הזה, לא קור שעוטף את כל גופי
הממולא בצמר גפן, אני מניח.
ואני לא יכול למות, סתם לשבת שם עם אותה הבעה כבר יותר מ20
שנה.