מוצאת אני עצמי בבית "בית חם", שומרת על חברה ששיסעה את אימה.

ילדה בת 16 וחצי
זונה, נרקומנית, אלימה ולא בושה להוסיף להגדרה שלה- אבודה.
צרות אמיתיות.
אני שומרת עליה ועורכת ביקורת כל חמש דקות לראות שהיא לא חתכה
לעצמה אף וריד ושום עורק,
שומרת שהיא לא תצית את המזרן שעליו היא ישנה יחד עם עצמה.
כואב הלב.
ילדה בת 16 וחצי- שבשביל מנה היא תמסור את הגוף והנשמה,
ילדה בת 16 וחצי- במקום לפחד מהמבחן בתנ"ך, היא חוששת שלא יהיה
לה איך לשבור את הקריז.
ילדה בת 16 וחצי- במקום לפחד שהחברה הכי טובה שלה, זאת עם
העיניים הכחולות ועם הבגדים היפים, עם התלתלים הארוכים וגומות
החן, תגנוב לה את החתיך מי"ב, היא פוחדת רק כשלא מבינים
אותה... מבינים את המצב שבו היא נכנסת לקריז...
כשכל העצמות שלה נאכלות לה מפנים,שבראש שלה היא מרגישה סיכות
סיכות, שבידיים שלה יש תולעים שמטפחים את עורה.
ילדה בת 16 וחצי- שבגופה הזעיר ביקרו רבים, סוטים, זקנים,
חולים...עם כוח כל כך חזק, שרק ההרגל מצליח לבלוע את הרוק פעם
אחר פעם... להתנתק לכמה דקות ואולי אפילו שעות כדי לקבל את
המנה, המנה שתשכיח את אותם רגעים. ומה קורה שלתרופת הפלא פגה
ההשפעה?
הגלגל חוזר לאותה צומת דרכים שממנה קשה הדרך חזרה.
ואותה ילדה בת 16 וחצי, לא יודעת ולא תדע מהי אכזבה של אהבה
ראשונה,
התרגשות מנשיקה ראשונה, ילדות,התבגרות, טיפשעשרה, מה ללבוש מחר
בבוקר לביה'ס וממי להעתיק שיעורים.
ילדה בת 16 וחצי, שכלואה בתוך מערבולת של הרס עצמי,הרס גופני
ותלות בסם.
ילדה בת 16 וחצי, שכורכת סביב זרועה הצנומה חגורה ומשם מלפפת
לירך, לוחצת וממתינה שהוריד המת יבצבץ מריקעו הכחול.
לפני הטקס של המבנה האנטומי של גופה, שלמדה עליו כל כך מכורח
הנסיבות ולא משיעורי ביולוגיה, היא לוקחת כפית מתחתיה מצית,
היא מחממת כשהסם מבעבע מספיק כדי שתוכל לאסוף אותו בעזרת מזרק.

ואחרי שהניסוי הכימי עם הכפית,המצית והמזרק מצליח, היא מטה את
המזרק מטה, ואת המחט מעלה ובעזרת אצבע קטנה של ילדה בת 16
וחצי, היא נותנת מכה קטנה על המבחנה, בודקת שאין בועות, נותנת
לחיצה קטנה לראות שאין סתימה..
ולאט לאט היא מזריקה לעצמה הרואין.
ומאותו הרגע, הילדה הקטנה נכנסת לתוך מסך שחור, עוצמת את עיניה
כאשר המזרק עדיין נעוץ בגופה, כאשר החגורה מזמן על הרצפה,
כשהיא שוכבת לידה.
והילדה הקטנה נמחקת מתוך המציאות שבה היא בחרה, מתוך הסצינות
שבה הספיקה להשתתף,מכל אותם דברים שהחמיצה ושלעולם לא תוכל
לדעת.
והילדה מתעוררת, והילדה מזיעה זיעה קרה, והיא רועדת, והיא
איננה רואה-היא בוהה בחלל ומגששת באפילה, עד לאותו רגע בו היא
מקבלת את החמצן שלה,
את המנה הנוספת.
ועד לאותו הרגע, היא אף פעם לא יכולה לדעת עד מתי היא תכאב,
תרעד, תמעד ותסתחרר.
ועד לאותו הרגע, היא נותנת מעצמה את תמימותה לכל מושיע ותעשה
הכל כדי לרפא את אותה תחושה.
ילדה בת 16 וחצי, צנומה, יפה,עם עיני שקד חסרות הבעה, עם פיסוק
רחב בין רגלייה, עם זרוע חבולה ועם וריד רחב וסגול.
עם שיניים רקובות, ועם ידיים רועדות.
עם רגליים שמפחדות לדרוך.
ילדה בת 16 וחצי, שקוראת לעזרה, ממתינה שיצילו את הנשמה האבודה
שלה.
ילדה שאף אחד לא יכול להחזיר אותה לתמימותה.
ילדה בת 16 וחצי, שמזריקה לעצמה,
שנמצאת בתא של רוצחים, אנסים וגנבים.
נמצאת בתא שלא האיש שרצח את ילדותה,
אנס את נשמתה וגנב את תמימותה.
היא נמצאת שם במקומו ונותנת את הדין על מר גורלה.
ילדה בת 16 וחצי, עם ארבע קירות, קופסת סיגריות זולה, דלת
מפלדה מסורגת.
ללא אור שמש ואור ירח.
ללא אבא וללא אמא, ללא איש וללא רע.
נמצאת עם עצמה, מפוזרת לאלף חלקים, שכל חלק מנופץ לעשרות
רסיסים.
אין מי שיעזור לה לאחות.
ילדה בת 16 וחצי, שלבטח עברה מס' הפלות.
שלבטח סובלת ממחלות זיהומיות, מפטריות והזנחה קשה.
ילדה בת 16 וחצי, לבד... לבד... לבד...
אני הייתי נותנת לה יד ומרימה אותה מעלה מעלה,
אם רק הייתה מושיטה לי אותה.
ילדה בת 16 וחצי, שלא יודעת שהיא צריכה עזרה, שלא יודעת איפה
מקומה.
ילדה בת 16 וחצי שמבקשת רק עוד קצת "קלונקס",
היא לא מבקשת חולצת בטן ועגיל בטבור, היא מבקשת רק "קלונקס".
בפה קטן היא לוחשת בכוחותיה האחרונים-
"אירית, העצמות שלי מגרדות מבפנים, אני מקיאה דם- אני נאכלת,
כואב לי..."
ילדה בת 16 וחצי, שיכלה להיות מורה, רקדנית, דוגמנית, רופאה,
שוטרת...
שיכלה להיות כל מה שילדה בגילה חולמת...
אבל ליעלי אין חלומות,
ליעלי אין תחביבים,
ליעלי אין הנאות,
ליעלי אין חיים.
ילדה בת 16 וחצי שחיה חיים בצל מוות.
ילדה בת 16 וחצי, שקיבלה "מתנה" מאדם שאמר לה:
"את כבר ילדה גדולה, וכשילדים גדולים משחקים כמו ילדים גדולים
רק במשחקים יותר רציניים."
ואותו נבלת אדם שהשתמש בה נעלם כלא היה.
הטמיע בה במקום התמימות סבל שאין כמוהו.
ילדה בת 16 וחצי, שראתה את החברה שלה גומרת ממנת יתר.
ילדה בת 15 וחצי, שרואה רק דבר אחד,
את הסוף הזהה לזה של החברה שלה...
ילדה בת 16 וחצי...
שאין לה חלומות, תקוות, רצונות,
ילדה בת 15 וחצי, שכנראה לא יכול להיות לה יותר ממה שיש לה
עכשיו,
ועכשיו, לילדה בת 16 וחצי, יש דבר אחד,
כלום.

היצירה כתובה בשמות בדויים מכיוון שאותה יצירה היא מקרה אמיתי
על ילדה אבודה בעולם, שרגע משלמת על הטעויות שלה לבד
ואני הייתי שם כדי לחוות אותה איתה.