אלוהים שלום. ערב טוב.
מצטער אם העשן שעולה מכדור הארץ מפריע לך לישון.
פשוט עובר עלינו כאן למטה לילה לא פשוט.
לא משהו רציני, אתה יודע. לא איזו שיטפון גדול שמטביע רבבות
חיילים מצרים, לא איזה ניפוץ של שתי חתיכות אבן לשם הפאתוס,
אלא משהו קטן, שאנחנו קוראים לו פיגוע.

אלוהים, אתה יודע מה זה ילדים, נכון? ילדים זה מה שאנחנו אחרי
שאתה מביא אותנו לעולם ולפני שאתה מחליט לקחת אותנו ממנו. אז
אתמול,17 ילדים קטנים, כאלה שעוד הולכים לבית ספר, הכינו את
עצמם לערב של כיף.
הם התלבשו, הסתרקו, התאפרו ויצאו למקום שבו חשבו שיהיה להם הכי
טוב.
ואתה יודע מה? לשם שינוי הם לא חשבו על כל הבעיות שיש מסביבם,
הם ידעו שיום שישי בערב ושהם הולכים למסיבה, וששם לא יקרה להם
כלום.
אבל הם טעו. כשהם עמדו בתור, עם הפלאפון ביד ושטר של 100 שקל
מההורים בכיס, נעמד לידם אדם אחר, וברגע אחד החליט להרוג את
כולם.
ולהרוג את הנפש של עוד רבים אחרים שהיו שם. ושל הרבה משפחות.

אז תגיד לי אלוהים, נהנית אתמול?
היה לך כיף לראות את כל הדם שנשפך על הרצפה המלוכלכת של
הדולפינריום?
היה לך כיף לראות ילדים קטנים נגמרים עוד לפני שהתחילו? היה לך
כיף לראות 17 אמהות ו-17 אבות מאבדים את הניצוץ בעיניים לעד?
אז נכון, הילדים רקדו ביום שישי בערב. אז נכון, הבנות לבשו
שמלות קצרות. ונכון, אולי כל זה היה כדי ללמד אותם לקח. אולי
אתה פשוט האבא המכה של כולנו בשמיים, שבמקום לחנך את הילדים
שלו הוא מרביץ להם.

אלוהים, עשה לי טובה. קפוץ שניה לחדר ליד ותעיר את אללה. תגיד
לו ששוב הצליח לו, ששוב עזרת לו. אבל אולי פעם אחת גם תזכור
לבקש ממנו טובה חזרה?
ואני לא מדבר על טובה של מטענים קטנים. אני מדבר על
טובה של שלום. של שקט. של חיים.

אלוהים יקר, אולי אני, מהבית הקטן שלי, נקודה בגלקסיית שביל
החלב, לא יכול להבין את התוכנית הגדולה שלך. אבל בכל זאת, אני
רוצה לומר לך דבר אחד. אנחנו מתעייפים פה. אנחנו כבר לא
מאמינים, אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות, ואנחנו מאבדים מהר
מאוד את כושר ההבחנה שלנו בין טוב לרע. ואם לא תשנה משהו לטובה
פה, בקרוב תצטרך לברוא לך עוד עולם, כי פה כבר לא יהיה לך עם
מי לשחק.

אלוהים, חיים זאת מתנה. ומתנות לא לוקחים חזרה.