השעה 1:00 לפנות בוקר, אני לא מצליחה להירדם.
אני מחליטה לצאת קצת החוצה לספוג אוירה אחרת לרענן את הראש.
מסדרת שיער, מפדרת פנים וניגשת לארון מוציאה באקראי ג'ינס
וחולצה... אבל אז בדחף רגעי,
פושטת מעלי את הכול ועומדת מול המראה ערומה, מביטה על הגוף
הנשי הניבט אלי מהמראה, הקרירות שבחדר מלטפת אותי, מצמררת את
גופי וזוקרת למולי שתי פטמות חומות ויפות...
"גוף לא רע יש לך, ילדה מזדקנת." אני מחמיאה לעצמי בקול.
מבלי להסס אני מוציאה שמלת מיני קצרצרה ולובשת אותה על
מערומי.
וכך כשרק הבד הדק של שמלתי מפריד ביני לבין "העולם" סביב אני
שמה פעמי אל חוף הים.

"חופים הם לפעמים געגועים לנחל."

"ערב טוב אישה יפה, אפשר להציע לך נרגילה?"
"כן אם נשארו לכם פינות שקטות בחוף."
"מאיפה את?"
"איזה טעמים יש לך?" אני ממשיכה את הדיאלוג מבלי לענות
לשאלתו.
"קוקוס, תות, תפוח, מנגו, אפרסק..."
"לא משנה, שיהיה מה שתבחר, רק לא קוקוס" אני קוטעת אתו, "ובוא
אחרי."
pretty lady"  O.K "
הינה כאן, אני חושבת, רחוק מההמולה, אך עם זאת מספיק קרוב כדי
לא להרגיש לבד.
אבן רחבה, נראית כמו מצבה על חוף הים.
"הגענו? את רוצה לשבת כאן? יאללה יופי, אז אני ידליק לך קטורת
והינה הנרגילה, שמתי לך טעם תפוח, למה את ניראת כמו חוה,
אישה... אישה, לא רואים כמוך בחוף בשעות האלה יותר, פעם זה היה
אחרת. יאללה תיהני להביא לך עוד משהו?"
"לא תודה."
אני נשכבת על האבן, היא המצבה שלי ואני ה "Epitaph'' שלה,
מפיחה את האש בנרגילה, נושמת את ריח הקטורת שנמהל בריח הים,
הצ'יפס והאלכוהול מסביב, פוקחת עניים אל שמיים זרועי כוכבים...
אילו יכולתי לזהות מי מהם בשמם, אבל אף פעם לא התעניינתי
באסטרונומיה והשמות היחידים שעולים לי בראש לקוחים מהמיתולוגיה
במקרה הטוב או ממדורי האסטרולוגיה, בנימיני וכאלה, במקרה
הגרוע.  
ההמולה מהבר הקרוב קוטעת את הרהורי...
"לרני החבר הכי שווה בעולם, שיהיה לך גיוס קל ושפשוף נעים, אני
אוהבת אותך ומקדישה לך את השיר בני ילד רע... "
קריוקי של בני תשחורת, זה מה שאני צריכה, זהו סף גבול הסבלנות
שלי.
אני קמה נפרדת מהים, הנרגילה והמצבה שלי וממשיכה לנדוד לתוך
הלילה, מוסיקה רועמת מכל פינה, "החבר'ה" רוקדים על השולחנות.

"הייתי פעם חוף שנחל עזבו..."

השעה 4:00 לפנות בוקר, אני נכנסת לפאב בלב מרכז התיירות לאחר
שביקרתי בכל פאב ומועדון בסביבה וגיליתי ש... הלילה שייך
לצעירים ולא לי ושכמותי, איזה חייל באפטר אפילו אמר לחברו
"תראה איזה כוסית, גדולה עלינו, אבל כוסית."
מה לעזאזל אני עושה בחוץ בשעה כזאת...? לא ראיתי את העולם
בצבעים האלה אולי כבר מיליון שנה.
פעם גם אני הייתי כמוהן, צעירה, עם בטן שטוחה, בלי קמטים
בעיניים, יכולתי להסתובב עם חולצת בטן בלי חזייה, לפזר מסביבי
אנרגיות מיניות שיכלו "להעיף גג של מועדון ריקודים ענק".

אני נכנסת לפאב ומתיישבת בשולחן פינתי קטן ובוחנת מסביב, את
המקום, דווקא נחמד, חשוך מסתורי, המוסיקה די נעימה, את
"האוכלוסייה" במקום, שבלי צל של ספק שונה לחלוטין מכול מי
שראיתי בלילה המוזר הזה, לא הנשים - אם אפשר לקרוא להן כך - גם
כאן הן מאוד צעירות, אבל הגברים... הכי צעיר אולי בן 40.  
"את רוצה להזמין משהו?" השאלה שלו קוטעת את מחשבותיי,
"מה?... אה... כן, לונג איילנד בבקשה"

הן מדברות ביניהן ברוסית, מעבירות רשמים כנראה וצוחקות בקול
רם.
הם מדברים ביניהם עברית וגם כן מעבירים רשמים ו"מחלקים
ציונים",  
"נו, איך היא, תגיד?" שואל מישהו בשולחן הסמוך, " דווקא בסדר,
יודעת את העבודה. לא מדברת הרבה, אבל שותה... חביבי, זה בור
בלי תחתית זאתי."
בעולם אחר היא הייתה קוראת לו אבא, או לפחות "דוד משה", אבל
כאן ועכשיו הוא"lover boy"  

"You very nice, maybe meet my friend? Not Friday, after
Friday, I tell him you good  what you say?"
"I don't know, I check I free... I go to lady room, o.k, you
bring drink, o.k, you good lover boy"

היא מפריחה לו נשיקה באוויר, מהדסת בסקסיות אל השירותים וחזרה
לשולחן, נצמדת אליו ומחככת את השדיים שלה על הזרוע שלו.
הוא מזמין בקבוק וודקה, שולח יד מתחת לשולחן מלטף לה את הברך
ועולה, לאט אבל בטוח, "למפשק החם".

צחוק פרוע, כמו גניחה ארוטית, מעורר את כל יושבי הפאב, גם אלו
שבאו רק לשבת על הבר, לשפוך את ליבם ולהשתכר עד אובדן חושים.
הם לא שמו לב עד כה, אבל המיניות הפורצת והבלתי מרוסנת סביב
דבקה גם בהם, העניים שלהם מתעוררות לחיים וסורקות סביב רמז
לנקבות פנויות אופציונאליות.

אני קוראת  למלצר, מבקשת לשלם על המשקה ומתכוונת לצאת מהבר,
"הולכת? לאן?"
"לצנן את עצמי. אחרי כמות כזאת של אוירה מינית, אני חייבת אויר
וים."
" אנחנו עוד מעט סוגרים תני 20 דקות ואני מצטרף אליך, מה את
אומרת?"
"יש לי רעיון יותר טוב, קח לך 15 דקות לסגור וחפש אותי על קו
החוף הצפוני, לא תוכל לפספס, אני אשכב על "המצבה", תגיע, אני
אחכה לך שם."

"גם הצדפים הם לפעמים געגועים..."

עכשיו החוף שקט, הילדוד'ס הלכו לחפש להם חוויות חדשות במקומות
חדשים, ליד המצבה שלי נעוצה קטורת חדשה וקופסת גפרורים לידה,
"ידעתי שתחזרי לכאן," זה היה איש הנרגילות
"את ניראת לי מחפשת שקט ופרטיות ואני כבר סוגר את הלילה והולך
לישון, אז השארתי לך קטורת שיהיה לך נעים."
"תודה",
"שיהיה לך לילה טוב, או בוקר טוב ותיזהרי אם את נכנסת למים,
יש "דרומיות" הבוקר."
"לילה טוב. ושוב תודה."
עכשיו המצבה שלי קרה, אוצרת בתוכה את הקרירות של כל הלילה
שעבר, אני פושטת את הבד שלגופי וכך ערומה נשכבת עליה, מתענגת
על הקור הנפלט ממנה אלי, מסתכלת על השמיים שהתחילו לשנות את
צבעם ותחושה של השלמה אופפת אותי, השלמה עם הזמן שעבר, השלמה
עם הזמן שנשאר, עם מה שעשיתי, עם מה שפספסתי, השלמה עם מה שהיה
ועם מה שעתיד להיות, השלמה עם מה שאני.
 
 "אשר הים ורק הים שר לבדו שם את שיריו,
  כך בין צדפי ליבו של האדם
  שרים לו נעוריו"