חיל וחרדה יאחזוני.
הפחד מחלחל בליבי. הלב רוטט בפרכוסים בלתי נשלטים.
זו ממש חררררררדה. חררר ר...ר....רר...רררררר ככה, זה מחלחל לו
בלב.
אני הולכת מחדר לחדר.
אני יושבת במקומי. החרדה מציפה אותי.
עיניים בלתי נראות בודקות כל תנועה ותנועה שלי. מה אני עושה.
כל רגע יכולה עין להיפקח, ולהבהיל אותי.
אין לי מושג מה רע במעשי.
אבל עובדה היא שיש עין צופיה.
אני נכנסת למטבח. גם אם זו זכותי לפתוח את המקרר, הריני גנבת.
גם אם אני שולחת פקס, הריני גנבת שהשתמשה בדבר מה אסור.
אם אני יושבת ועושה מה שצריך, הרי אין לזה כל משמעות. מקומי לא
יכירני.
מצבור אנשים, מתאסף במשרד. ומה אני מחפשת ביניהם? בודאי
התפלחתי בלי שמישהו ישים לב.
לאיש לא איכפת מנוכחותי, לכן איש אינו מגרשני. אך כיוון שלאיש
לא אכפת, הרי גם מעשי אינם ברי חשיבות. מעשי אינם דרושים.
כל קיומי פה, לא דרוש לאיש.
אני מכינה לי תה. - אני גנבת.
גנבתי שקית תה.
מכינה לי סלט, הרי רעש הכלים הוא בעוכרי. מסגיר את כוונותיי
הנפשעות.
אינני שייכת למקום. אינני שייכת למשפחת האנשים העמלים.
אני הולכת לי במסדרון, אינני יודעת מה אני בעצם מחפשת פה. רואה
את בבואתי נשקפת בראי. מתביישת להסתכל. כי הפנים מרמות. פנים
המסתירות אשמה נוראית.
איזה אשמה נוראית מסתתרת שם, מאחורי הבעה שאינה מסגירה דבר?
הגוף הזה הולך ממקום למקום, מסתיר פשע. הוא צריך להיענש. לאיש
לא איכפת מספיק מגוף זה לכן הוא לא מקבל עונש.
אני נושאת את הגוף הזה. אני נושאת פנים אלו הצצות להן במראה.
הלילה חלמתי שאני נוסעת באוטובוס.
הפנים שלי חלקות כאלה נעימות. השער דבוק זה לזה, קצר. כאילו
משחו אותו במשהו.
ואכן בקטע אחר של החלום, אני מושחת בביצה טרופה דפי ספר. כדי
שיהיו חלקים נעימים. הדפים לדאגתי, אינם נדבקים זה לזה. עוד יש
לציין כי אני מתחילה למשוח אותם בדפדוף משמאל לימין. למרות
שהספר הוא בעברית. איזה ספר? אינני יודעת. זה גם לא חשוב.
הפנים שלי חלקות ממשיחת עיסת הביצים.
הדפים נמשחים. אך הפנים מקבלות את הויטמינים.
אני רואה את עצמי נוסעת באוטובוס. הפנים לא יפות. לא מכוערות.
השער קצר. אבל בגלל הדביקות של הביצים הוא דבוק כזה.
אני לא ממש אוהבת את הפנים. אבל העור שלהם חלק ביותר.
וזה מה שחשוב.
הפנים יפות, חלקות, נעימות למגע.
הפנים הם לא שלי. אני אומרת לעצמי בחלום: "מילא". אני מעודדת
עצמי בחלום. יודעת שהן לא שלי. אבל יודעת שזו אני.
אני מסתכלת על עצמי מבחוץ. לא במראה. אבל כמו במראה. הם מולי.
אני עומדת לא נראית, ורואה את הפנים. כאילו אני שני אנשים. -
יציאה מהגוף? כי השני זה לא גוף. אני פשוט רואה את עצמי יושבת
במושב האוטובוס. מביטה החוצה. ובתמונה שניה אני גם רואה את
הפנים שלי. שהן לא שלי במציאות.
יש שם איזה בחור גבר באוטובוס. אינני יודעת מה תפקידו. אבל אני
נרתעת ממנו. כי אני נרתעת מכל לובש מכנסיים באוטובוס.
יש גם מוכר הספרים. שמחליף לי מדרסי נעליים לשחר. בעצם הם שלי.
שמתי לב בחלום כבר, שהוא בעצם לא מחליף לי אותם. כי לקח שוב
כסף. יש פה רמאות כלשהי בהחלפת המדרסים של שחר. שהם בעצם
המדרסים שלי.
ובכלל זו חנות ספרים מה פתאום מדרסים?
חלום מעניין.
אהבתי את הקטע שאני רואה את פני. הם לא ממש שלי במציאות. אבל
הן מטופלות במסכת הביצים הטרופות. אהבתי את הקטע שהן נשקפות לי
כמו בראי.
אהבתי את ההתפצלות הזו לשניים. אני נוכחת בחלום. אבל גם משקיפה
על עצמי מהצד.
אני שניים. בלתי נראית. רק נוכחות. ונראית. בעלת עור פנים
מטופל, קטיפתי, נקי וחלק.
עד כאן החלום.
אני ממשיכה והולכת לי בעולם רחב הידיים. ובלב יש ידיעה.
אני רמאית. אני גנבת.
עכשיו אני מבינה מאין יש לי את הנטייה הזו לסחוב.
מאין הנטייה לאכול בהסתר. לקחת בהסתר.
הרי יש עין רעה צופיה הליכות ביתה. והיא פקוחה ללא הפסקה. והיא
בודקת לאן אני הולכת.
אם אני נכנסת לחדר אחד, היא שואלת אותי, מה יש לי לחפש פה.
אם אני הולכת לחדר אחר, גם שם היא שואלת מה אני מחפשת.
ואם אני יושבת במקומי, אז בכלל היא אומרת לי: נודניקית, את שוב
פה. מה את עושה? זה לא חשוב בכלל. אין לך מה לחפש פה. סתם את
יושבת ומבזבזת את זמנך. את מרמה את כולם, כאילו את עובדת. אבל
את בעצם מעבירה את הזמן בבטלה.
אז נותנים לך משהו לעשות, אבל זה לא חשוב. זה רק כדי שלא
תרגישי מיותרת. הם עושים לך טובה. את לא מבינה את זה?
כולם, כל האנשים, במשרד, בחדר, בבריכה, לאן שאת לא הולכת,
עושים לך טובה.
כ ו ל ם עושים לך טובה.
עושים לך טובה כי את מעצבנת. מפגרת. נבעכית. ילדה אבודה שאין
לה מקום. לא משתייכת לשום מקום.
גם אלי את לא שייכת, אומרות העיניים האלה. אלי בודאי את לא
שייכת. אנחנו רק מסתכלות עלייך. מרגע שנולדת, אנחנו עוקבות
אחרייך. בודקות אותך, שלא תעשי שטויות. למרות זאת את לא מפסיקה
לעשות שטויות.
את גם מדברת המון שטויות. בחברה את מנסה לדבר יותר מידי כדי
שישימו לב אלייך. את לא מבינה שאת צריכה להיעלם. לא מספיק שאת
לא נעלמת, את רוצה עוד תשומת לב. ובאיזה צורה את מבקשת? את
מדברת המון. את צועקת. יש לך קול תוקפני. צורם ממש לא נעים.
ואם את לא מדברת, את שרה. איזה זיוף. את לא יודעת לשיר. וכל
הזמן את חוזרת על אותו שיר. איך אפשר לשמוע את זה.
אז את שרה במקלחת. כמה אפשר לשמוע אותך במקלחת?
ואם את כבר שם, את מתרחצת כל כך מהר. בוודאי לא הסתבנת מספיק
טוב. אז למה גמרת כל כך מהר? את בטוחה שהסתבנת בכל המקומות?
אבל בכל מקרה תשאירי מים, גם אחרים רוצים להתרחץ.
ותראי כמה מים התזת על הרצפה. את לא יכולה להיזהר? האמבטיה
חשופה, אין וילון. אז מה? אז אי אפשר לנגב את הרצפה?
למה את לא מוציאה את המגבת לחבל הכביסה? המגבת צריכה להתייבש.
מה את משאירה אותה פה?
אוי...ועכשיו את פותחת את התריס. למה מהחדר הזה? תלכי לחדר
השני. שם תתלי את המגבת.
איך את פותחת את החלון? תיזהרי, את לא רואה שיש צ'ופצ'יק כזה.
תיזהרי שלא יתעקם.
אוי...ואת שמה את המגבת הרטובה על המיטה שלי? עכשיו היא תירטב
גם. תראי איזה בלגן את עושה. אפילו לתלות מגבת את לא יכולה.
תראי איזה רוח פרצים את עושה. אז אם את פותחת חלון, תסגרי את
הדלת של החדר. הכל עף.
למה את לא פותחת בחזרה את הדלת? ואם הנעליים זזו, לא יכולה
להחזיר למקום?
למה את צריכה להדליק את האור? יש אור מבחוץ.
תראי איזה עקבות על הרצפה. תנגבי את הרצפה.
תתלי גם את הסמרטוט על החבל. כל דבר צריך להגיד לך. את לא
יכולה לעשות משהו בעצמך, בלי שיגידו לך? אפשר להשתגע מימך.
מה הבגדים האלה עושים כאן?
תפסיקי כבר לשיר.
אני נכנסת למטבח. רוצה משהו לאכול. מה את פותחת את המקרר? אין
שום דבר בשבילך. מה את מחפשת במטבח? עוד מעט תהיה ארוחת ערב,
ואז תאכלי. תפסיקי לעשות בלגן.
שתית מים? את הכוס תשטפי. תראי איזה סימנים נשארו על הכוס. גם
לשטוף את לא מסוגלת?
איזה פרורים השארת על השיש? למה לא ניקית? יבואו נמלים.
לכי לחדר שלך.
למה את יושבת על הספה? את לא רואה שהיא מסודרת יפה.עכשיו היא
מקומטת. קלקלת את הכיסוי. הוא מקומט עכשיו. רואים את סימני
הישיבה שלך. למה את משעינה את העיתון על המפה הלבנה. זה עושה
סימנים שחורים. תראי את הידיים שלך עכשיו. לכי מהר לרחוץ. את
תשאירי סימנים שחורים בכל מקום. שתית פה? למה הכוס פה? למה אין
תחתית? תראי את הסימן. עכשיו זה לא ירד.
מה את רובצת? למה את לא יוצאת? איזה בגד לבשת? ככה יוצאים?
תראי איך את נראית.
אבל בלילה, בכל זאת הידיים של העיניים החקרניות האלה, גמרו
לתפור את התפר שהייתי צריכה כשעורים לבית הספר. ביה"ס ויצ"ו.
גם זה היה סיוט. שנה אחת בכתה ט'. אבא הצטרך ללמד שם הנה"ח
באיזה מגמה, וכך קיבל הנחה ללימודי שם. תמיד ריחמתי עליו. אני
זוכרת זאת.
איזה ילדה מקוללה אני. היא עוזרת לי, היא מכינה לי כריך לבית
הספר. וככה אני גומלת לה?
כל תנועה שלי מגושמת. שוברת. לאן שאני לא זזה אני מפילה,
שוברת, בכלל אני לא יודעת מה לעשות עם הגוף שלי. איפה להניח את
הידיים שלי. אם אני שמה אותם פה, זה לא טוב.
אבל שם זה לא נוח לי. אז איפה אני אשים אותן? אולי אחביא אותם.
אבל אין לי כיסים. חוץ מזה זה לא יפה לעמוד עם ידיים בכיסים.
מה אעשה איתם? חבל שיש לי בכלל ידיים.
יושבים לאכול.
למה את מטפסת על הקיר. אני נשענת עליו. מחבקת אותו. ממששת
אותו. הוא אמנם קר וקשה למגע אבל כל כך נעים להרגיש אותו.
להישען עליו.
את מלכלכת את הקיר. מה את נשענת עליו כל הזמן. הידיים שלך כל
הזמן מלטפות אותו. את מטפסת. תורידי כבר את הידיים מהקיר.
הם לא מבינים שאני זקוקה למגע. גם אני לא מבינה את זה. אני רק
יודעת שפתאום בלי שהרגשתי הידיים שלי היו על הקיר.
תקומי מהמקום הזה. הוא שלי. את לא יודעת? אני יושבת פה תמיד.
איך את לא יודעת. מה את עושה את עצמך.
תמיד את לא יודעת. לא יודעת. אולי תגידי כבר משהו אחר חוץ מלא
יודעת.
ואני מסתכלת לא יודעת לאן להסתכל. לא יודעת מה לומר. לאן שלא
אסתכל, אני בורחת. מה שלא אומר זה לא טוב. איפה אחביא את
עצמי?
אני לא יכולה להחביא את עצמי.
אני הולכת לבית שימוש, אבל כמה אפשר להיות שם? ואז אולי אשכח
משהו, ושוב יהיו צעקות. ואם אני לא רוחצת ידיים כמו שצריך אז
שוב זה לא בסדר. אבל איך אדע שאני רוחצת ידיים כמו שצריך? אולי
צריך ככה ולא ככה? אבל אז גם זה לא טוב. כי אני מבזבזת יותר
מידי סבון. ואולי המים זורמים סתם. מה לעשות?
פעם בגיל שש או שבע, היה לי מין דיאלוג בראש.
אני יושבת על החמור הלבן. אלוהים אומר לי לרדת.
צד אחד שבי אומר שזו אני שרוצה לרדת ממנו. צד אחד אומר לא, זה
רצון האלוהים.
וכך יש ויכוח. אם אני יורדת בניגוד לרצון האלוהים כי זה רצוני,
אז זה בעצם היה רצון האלוהים ורק אני חשבתי שזה הרצון שלי.
וחוזר חלילה. עד שהייתי משתגעת.
הייתה תקופה שניגנתי בחלילית. זה היה סיוט לאימא. היא לא יכלה
לסבול את הצפצופים האלה. את החריקות. שאסגור את הדלת. שאנגן
בשקט. ובכלל מספיק כבר לנגן.
לכן היום כשיש לי הזדמנות לאכול משהו, בגניבה, זה גם טעים וגם
מתוק. וכך אם יש משהו על השולחן במטבח במשרד, אני לוקחת
בגניבה. כאילו אסור לי. לפעמים אני מבקשת רשות. ומותר לי.
בטבעיות. להפך אפילו מציעים לי. אבל אני מרגישה שגנבתי.
או בונבון בסופר. אם הצלחתי לאכול אחד בגניבה זה שיא הצלחה.
ואם כך, הרי כמה שיותר שיאים יותר משובח.
הכל בגניבה. שלא יראו. כי אסור לי.
ערוגת הירק שעליה אני צומחת, היא לא שלי. בטעות שתלו אותי שם.
ואין לי ברירה רק לצמוח שם. אינני יכולה לצאת ממנה. כי אז
אמות. שם השורשים. מערוגה זו אני יונקת את מזוני.
אבל העיניים הצופיות הן המכחישות את קיומי. הן המערערות על סלע
קיומי. לשד עצמותיי.
ואם אני אצל אותן עיניים צופיות, המחפשות אצלי את האתגר, אז
בכלל לבי עולה לגרוני. ואני נחנקת.
אני אוכלת כי אחרת זה יהיה הפסד. אני מוכרחה להחזיר לעצמי את
מה שגזלו ממני. אני לוקחת בזכות את אשר נגזל ממני בכורח.
ואיך אפשר להישאר רזה? איך אפשר לשמור על המשקל, אם יש כל כך
הרבה החזרים בזכות על גזרות בכורח?
אני ממשיכה לנדוד בחללי הבניינים, והלב ממשיך ברעידות
הויברציות. טרמולו מהיר, על מיתרי כינור. אך הפעם זה כינור
לבי. והצליל המופק אינו ענוג, הוא צורם.
רק לאוזניי הוא נשמע.
אחרים אינם רואים, אינם שומעים. הם רואים רק את מסך העשן הניבט
מפני הקפואות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.