'עכשיו באים'
אפילו לא היה סימן שאלה בסוף, כמו קבע עובדה.
עכשיו את באה, עכשיו כבר מאוחר מדי.
לא ידעתי אם הייתה משמעות נסתרת בדבריו, אם ידע את שאני ידעתי
על המשפט הזה, או שפשוט בטא את רגשותיו באותו הרגע בצורה
המוצלחת ביותר. שמעתי את המשפט הזה כבר פעם. שמעתי שבאושוויץ,
בסוף המלחמה כשהגיעה הרכבת האחרונה למחנה, שאלו השורדים את
הדיירים החדשים: "עכשיו באים?"
כשהיינו בפולין ושמענו את הסיפור הזה לא ידענו אם אמת הוא או
בדיה, אך גם בדיות, מספיק שיאמרו בהקשר זה למען יתווסף אליהן
מורא גדול ופרשנות מעוררת פלצות.
גם עכשיו עורר בי משפט זה צמרמורת. ולא משום הקשרו השנוי
במחלוקת, שספק אם ידע עליו דבר, אלא משום שצדק באומרו לי אותו,
הייתי צריכה לבוא קודם. לא הבעתי כבודי אליו במקום ובזמן
הראויים וכעת רחמי אינם נחוצים לו. אין הוא מבקש למצוא מפלט
בחיקי, או נוחם בחיבוקי ואין הוא רואה את חולצתי כראויה לספוג
את דמעותיו, ואת אוזני הכרויה כראויה לצרותיו. אין הוא חפץ בי,
לא עכשיו.
אז למה באתי?
איך יכולתי שלא?
'צר לי' אמרתי.
והוא שאל 'על מה?'
'על האובדן' עניתי 'על החלל שנוצר'
'איזה?' הוא שאל רטורית, 'זה שהשארת אחריך או זה שהוא?' ופנה
ממני והלך. וטוב שכך, משום שתשובה לא הייתה לי.
לא יכולתי לענות את שבלבי, צר לי על החלל שהשארתי אחרי
ובאנוכיות אף לא הרהרתי בו, כי הזמן והמקום והאבל ואף לא הייתה
לי זכות צער על המקרה שעכשיו, כי מי אני שאתמוך בו ברגעי השכול
הללו, מה לי ולאחיו הצעיר שחלקיו נטמנו באדמה לאחר הפיצוץ
הנורא?
והקונפליקט מכרסם בי ומשאיר תלמים תלמים של חיבוטי נפש ואת
השאלה הגדולה ללא מענה - מה עושים?
הוא גבר ואני אישה, וידענו אחד את השנייה ואחת את השני ואני
ידעתי שזאת רק תשוקה והוא ידע גם רגש.
וידעתי שידע, והלכתי.
ואת פני לא הסבתי אחור, ולא שעיתי אל הלמות לבו שטופפו אחרי
כמתגנבות. ידעתי שלא יקשה עלי וכי לקחי העבר למדו אותו שאין
לבטוח ביד הנשלחת לחיבוק בעת המעשה, שכן אותה יד היא שתסגור את
הדלת בלכתה, שתחבור לרעותה באחיזה בלתי מתפשרת על ההגה ולא
תנופף לשלום. אותה היד בהיסח הדעת תשתיק את צלצול הטלפון הצורם
כשיופיע שמו על הצג.
לא עניתי לשיחת הטלפון הבודדה ממנו לאחר המקרה (כי לקחי העבר)
ולא השבתי לאותה שיחה בצלצול נימוסי מצדי ולא מלמלתי תירוצים
נלוזים וחסרי משמעות ומתוך מודעות גמורה עשיתי את שעשיתי ולא
חשתי אשמה, כי מתוקף גילי וקלות הדעת שבו, בחרתי שלא.
חברינו אינם משותפים וגם לא מקומות הבילוי והטיול שלי הקרב
ובא, ולמה שאחוש אשמה? צעירה ומשוחררת דאגות ומשחרת לטרף
והמציאות הטרופה שהפכה את הקערה על פיה ונטלה את אחיו הצעיר
בפיגוע טרפה את תוכניותיי.

הסלון הקטן והצנוע צר מלהכיל את המנחמים ופתאום כל החברים כן
משותפים. מנידים בראשם לשלום ומוחים דמעה בשמעם את יבבות האם
ההולכות ומתגברות בשל דברים של מה בכך שהזכירו לה את בנה
שאבד.
לא מתרגלים לזה ולא מתחסנים. בהתחלה נדמה שכן, שככל שמנחמים
יותר מזדעזעים פחות, אבל אז מבינים שזה לא הצער שפחת ולא
הזעזוע שנחלש, אלא תחושת האי נוחות שהייתה בהתחלה נעלמה ופגה.
האבל והשכול אינם זרים לנו יותר וכל אחד מוצא את מקומו. מי
במטבח עוזר עם הכיבוד ומי שמפנה כלים מלוכלכים מהשולחן, ומי
המחבק את האם הבוכיה ומי המתבונן עם האב באלבום התמונות. איש
איש ותפקידו, איש איש ומקומו. ילדים בני 22, מכירים כבר את
חוקי ה'שבעה' בעל-פה ויודעים לזהות על-פי הבית אליו נכנסו אם
היושבים בו מקפידים בקלה כחמורה או שיסתפקו בחברת אנשים לצדם
במהלך השבוע.
ולפי הזיהוי הראשוני וללא מילים יודעים הם אם להניח מזרנים על
הרצפה או להסתיר את המראות, או אם מותר או אסור להגיש דברי
מתיקה ועוד גזירות כאלו או אחרות.
וידי קצרה מלהושיע.
ושתי עוולות עולם מתערבבות זו בזו:
שברון הלב והאבל.
וזה שגרם לראשונה לא יוכל לנחם על השנייה ולהפך.
איזה עולם מחורבן!!!
ילדים בני 22.
וידי קצרה מלהושיע.