New Stage - Go To Main Page


"אבל פעם זה היה אחרת, נכון? לא תמיד היה ככה?" שאל
ואני הרמתי אליו עיניים עייפות. כמה זמן כבר מכרסמת שאלה זו
במוחי, תלמים תלמים ואינה נותנת מנוח. הפעם לא התעלמתי. לקחתי
נשימה עמוקה ועניתי לו שכן, פעם היה אחרת, פעם היה הרבה יותר
קל, גם כשהיה נדמה שנורא קשה ושומדבר לא מסתדר, היה הרבה יותר
קל מעכשיו, אבל מצד שני, עכשיו, מתברר לנו כוח שלא ידענו שהיה
לנו אז.
"ובהתחלה?" שאל והרים אלי עיניים כלות
חייכתי
'בהתחלה' עניתי, 'בהתחלה היה מדהים!' ונכנעתי למבטו המתחנן
וחזרתי על הדברים בדיוק כפי שהיו.
איך הלכתי בטיילת, אחרי כמה שעות טובות בשמש, שרופה כולי
ומיובשת, בדרך ללימודים שהתחילו מאוחר באותו יום ובעודי פוסעת
נחת עפיפון על ראשי והפיל אותי לקרקע. ואיך הרמתי מבטי אנה
ואנה לתור אחר הפוחז וראיתי איש שמן עם חולצה צהובה רץ לעברי
ומנופף בידיו תוך מלמולים לא ברורים ואיך נבהלתי עד מוות. ואיך
דימיתי לראותו ניגש אלי להרגיעני, אך בעצם ניגש אל אותו בחור
ורק כששככה התרגשותו התפנה לסייע לי לקום מהרצפה והתנצל בשם
אותו אחד. ואיך נצצה השמש בעיניו והבהיקה בזהב את תלתליו ואיך
נשבה לבי. ואיך הציג את עצמו ואת אותו בחור וכשההוא התרחק סיפר
לי קצת עליו, שהוא בכלל בעסקי ההיי-טק, אבל פעמיים בשבוע מתנדב
במוסד של אנשים עם שיתוק מוחין ומגוון סוגים של פיגור שכלי.
ואיך הסביר לי שכמה שקשה לגדול ככה, על ילדים עוד איכשהו
מרחמים, אבל כשאתה מבוגר, לאף אחד כבר לא אכפת ואתה לא מעורר
שום אמפתיה, אתה נהיה סתם מגעיל. ואיך שבתי לשם, בדיוק לאותו
המקום בדיוק לאחר שבוע והוא לא היה. ואיך בדיוק כשכבר נואשתי
וצעדתי לעבר תחנת האוטובוס עבר לידי במכוניתו וכמעט דרס וכמעט
שלא זיהה, אבל בסוף הזמין אותי לגלידה. ואיך לא הגעתי באותו
אחר הצוהריים ללימודים, אלא לדירתו הקרירה ואיך לא יצאנו ממנה
36 שעות רצופות, עד שהתקשרו מהעבודה וביקשו ממני להגיע ½ שעה
מוקדם יותר למשמרת ונזכרתי שיש עולם גם בחוץ. ואיך כעבור
שבועיים כבר גרנו ביחד וכעבור חודשיים כבר הייתי בהריון וכעבור
3 התחתנו. בירקון, יחפים, עם שמלות לבנות וזרים ירוקים ופרה
שלמה על המנגל. ואיך אבא שלו רקד עם אימא שלי שנראתה מרחפת.
ואיך כל החברים שלנו נפגשו רק שם לראשונה. ואיך השמן עם החולצה
הצהובה בא עם חולצה כתומה ונכנס למים לשחות וכמעט טבע. ואיך
סידרנו את האלבום וליד התמונה של שנינו בחופה שמנו תמונה של
האולטרא-סאונד. ואיך נולדה לנו נועם ואהבנו אותה עד כלות. ואיך
קיבלה את השפתיים שלי ואת העיניים שלו ותלתלים רכים שגדלו
כל-כך מהר והוא לא הסכים לגזור. ואיך פיטרו אותו מהעבודה
והתחיל להיות דחוק בכסף והוא נהיה עצבני והיינו רבים המון
וכמעט שלא הכרתי אותו. ואיך היינו סוגרים את הדלת שלא תראה
ויודעים שהיא עדיין שומעת. ואיך נהייתה כזאת עצבנית פתאום,
אחרי שבבטן הייתה כל-כך רגועה. ואיך מצא עבודה חדשה, אבל הרבה
פחות טובה והיה חוזר הביתה מתוסכל. ואיך הסתגר בתוך עצמו ואיך
נעלם לנו לאט לאט.
בכיה של התינוקת קטע את דיבורי.
"אבל בהתחלה... בהתחלה היה לנו טוב, נכון?" ומנע את קימתי.
לרגע קפאתי, אך עניתי בחיוך 'כן. בהתחלה היה לנו טוב. טוב
מאוד' וקמתי 'וגם באמצע' הוספתי ופניתי ללכת, אך הוא אחז
בזרועי ועצר בעדי "אז למה לא עכשיו?" שאל "עוד אפשר לתקן, אפשר
לעשות כמו בהתחלה, לא?" ונשא אלי עיניו בתחינה. 'אי-אפשר'
עניתי ונחלצתי מאחיזתו בעדינות 'עכשיו, כבר אי-אפשר'.
"אבל למה?" שאל ועיניו בורקות. בכיה של התינוקת התגבר וסבלנותי
פקעה. 'כי אי-אפשר' הרעמתי עליו 'כי אתה ברחת והשארת אותנו כאן
לבד, זה למה אי-אפשר!'
"אבל אני יכול לחזור" לחש ואני חשתי את הדמעות מחניקות בגרוני
'אבל אתה מת' עניתי 'לא יכולת יותר והלכת לישון ולא קמת ועכשיו
אתה מת. אין לחזור משם' וליטפתי את לחיו וידי נותרה תלויה
באוויר.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 8/4/04 11:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פרימור בוחניק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה