הכיסאות האלה מעור נורא לא נוחים לי. בכלל, ממתי אני יושבת על
עור?!
ידעתי!
זה סימן. זה סימן שאסור היה לי לבוא, הרי כורסאות מעור נוגדות
את כל האידיאולוגיה שלי.
"נועה וייסמן?" השם שלי פתאום נורא צרם לאוזני. נראה כל כך לא
אני. שם מכוער זה, נועה.
קמתי מהכורסא ויישרתי את החולצה. "כן?" אמרתי בחוסר אונים,
מחכה שמישהו יציל אותי,
בפעם הראשונה בחיי.
"הד"ר יקבל אותך כעת."
אני שונאת את המילה 'כעת'. מה הבעיה ב'עכשיו'?!
החדר שלו דווקא היה מעוצב יפה. מרגיע, מתאים לחולי נפש.
חלון ענקי ניצב מאחורי שולחנו, חלון המשקיף אל כל ת"א.
"היי" הוא הסתכל עליי והוריד את משקפיו.
"שלום..." אמרתי בנימוס.
"אני נו..."
"לא!" הוא עצר אותי.
"עדיין לא. אנחנו נעשה הכרות ואת תספרי לי על עצמך, בינתיים
בואי תשבי."
זה היה די אבסורדי, הרי הוא ידע מה הוא שמי. זה כתוב ביומן
שלו. אבל שיתפתי פעולה עם המחשק.
"טוב...בואי תספרי על עצמך בקצרה.על הדברים הכי חשובים, הדברים
שהם בעצם את."
"אוקי..." העברתי את ידיי במבוכה על ברכי וחשבתי.
"אני נועה. בת 24, אני גרה בתל אביב. אני לומדת רפואה שנה
שנייה. גרה לבד. יש לי שלושה חברים הכי טובים. אוסנת, מאור
וגדי. אנחנו מכירים מהבית ספר היסודי בערך. אנחנו מתראים די
הרבה."
שתקתי...
"את עובדת איפשהו? מה עם המשפחה שלך?" ד"ר ניסה לכוון אותי.
"אני לא עובדת כרגע, היו לי מס' עבודות, האחרונה היא עורכת
באיזה מקומון וזה היה יותר בתור התנדבות מאשר עבודה. לא קיבלתי
שם הרבה..."
"חשבתי שאת רופאה לעתיד?"
"כן... אחרי הצבא למדתי שנה עיתונות. זה לא ממש הלך..."
"אוקי. ומה עם המשפחה?"
"די רגיל האמת. אנחנו לא מהמשפחות הכי גדולות. ההורים שלי
ואחותי דפנה. אני לא גרה בבית, אבל אני ואחותי מדברות הרבה.
אני מגיעה הביתה בסופי שבוע."
"ו...מה עם חיי אהבה?"
"כלום." אמרתי במהירות.
"אוקי...את יכולה לספר לי על קשרים קודמים..."
"אין כל כך הרבה מה לספר..."
"את נראית לי בחורה פיקחית וגם מאוד יפה. אני לא מאמין שלא
היית בקשר מעולם."
"יצאתי עם מישהו במשך שנה וחצי."
"אני לא הייתי מחשיב את זה כלא רציני... איך הכרתם?"
"אני ואחותי הגדולה, דפנה הסתובבנו בקניון. זה היה יומיים לפני
היומולדת של אבא שלי. זה היה אחרי הבגרות שלי באנגלית. רצינו
לבחור לו מתנה ולחגוג את סיומן של הבגרויות.
באחת החנויות פתאום מישהו ניגש אליה. בחור בערך בגיל שלה, שהיה
נראה לי די מוכר. הם התחבקו והיו די שמחים לראות אחד את השניה.
מסתבר שהם למדו בתיכון ביחד. קראו לו עמית אני חושבת. אחותי
והוא החליטו ללכת לשבת באיזשהו מקום, להשלים פערים. לדבר על
הצבא ועל החיים מחוץ לתיכון. ואני נותרתי מזדחלת מאחוריהם.
עמית לא היה לבד, הוא היה עם אחיו הקטן. אחיו היה בערך בגיל
שלי. אפילו למד איתי בשכבה. מעולם לא הסתובבתי אייתו, או הכרתי
אותו. הייתה לי חבורה מאוד מסוימת של חברים.
ועמית הכיר לי את אחיו ובלית ברירה התיישבנו באיזה מקום כשאני
נוזפת באחותי ומזכירה לה את המטרה הראשונית של המסע לקניון.
היא התעלמה ממני. וככה ישבתי משועממת לצד אחיו הקטן של עמית.
קראו לו אמיר. אחרי כמעט חצי שעה של ישיבה והקשבה לסיפורים לא
ממש מעניינים קמתי מהכיסא שלי ואמרתי לדפנה שאני הולכת לחפש
מתנה לבד ואני אחזור למסעדה הזאת עוד שעה.
אמיר הציעה לבוא איתי.
ומאז אנחנו מכירים."
"ואתם גם בקשר מאז?"
"לא... ממש לא. אחרי הטיול הקטן בקניון התחלתי ממש לחבב אותו.
ניסיתי לחבר אותו לחבורה שלנו. כי היה כיף אייתו. תמיד. החבורה
גם מאוד חיבבה אותו אז לא הייתה ממש בעיה.
אחרי שהתגייסתי הקשר די נותק. הוא התגייס לקרבי והיה תמיד לא
בבית. אחרי שהוא השתחרר הייתי כבר באמצע הקורס שלי. ובאחד
הבקרים ראיתי אותו באוניברסיטה, בודק ושואל על קורסים שונים.
ומאז חזרנו להיות בקשר.
אחרי כמה ימים שממש היינו ביחד ללא הפסקה. הוא הציע שנלך לשתות
משהו בסופשבוע. וככה זה התחיל."
"ואיך זה נגמר...?"
"לפני חצי שנה הבנתי שהוא שוכב עם אחותי."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.