היא מזיזה את הוילון ופותחת את החלון. חלון גדול. פותחת אותו
לאורך כל אורכו. נותנת לקרני השמש החמימות להיכנס וללטף את
עורה. מפהקת קלות ומותחת את ידיה למעלה. מפזרת את שיערה הפרוע
ומנערת את ראשה. היא מסתכלת החוצה. כמה פרפרים עפים להם מעל
פרחים אדומים.  
השמיים צבועים בכחול בהיר. ומתחתם נמצא לו הים, אשר מחקה את
השמים וגם הוא צבוע כולו בכחול. המים רגועים ואפשר לשמוע קול
גלים אשר מתנפצים על הסלעים הקטנים. היא מסתכלת הצידה. רואה את
הילדה הקטנה של השכנים מתנדנדת על הנדנדה החורקת. מסתכלת שוב
לשמיים, מספר עננים לבנים נראים באופק, השמש שולחת קרניים
כיורה אותן לכיוון העולם. כמה שחפים לבנים עפים להם מעל הים,
תופסים דג, ואחר כך צוללים שוב ולאחר כמה שניות חוזרים עם עוד
דג.
היא מפנה את מבטה מן הנוף המהפנט, והולכת להתלבש. קושרת את
שיערה לקוקו גבוה עם סרט כחול ויוצאת החוצה. נותנת עוד מבט
חטוף אל השמיים ומחייכת חיוך קטן.
יוצאת לקטוף כמה פרחים, מן הגינה שמול הים, מתחת לשמש, מתחת
לשמיים, מעל הפרפרים, ליד השחפים. אוספת גם תותים מן השיח
ומכניסה לתוך סלסלת קש קטנה אשר בתוכה היא פרסה מפית לבנה. היא
נכנסת הביתה. פותחת את דלת ההזזה של המרפסת הגדולה. המרפסת
שבקומה השניה, יוצאת אליה, עורכת את השולחן, שמה את הפרחים
בכד. ואת התותים ששטפה בקערה ורודה. תיישבת מול הים, מתחת לשמש
ולשמיים הכחולים, שומעת את זמרת הציפורים, חולמת ליד הפרפרים
הלבנים.
הכל כמעט מושלם.
בוקר טוב, עולם.