לאט הורדנו את הארון מעל הרכב השחור, כאילו רצינו למשוך עוד את
הרגעים האחרונים שיהא עוד עמנו. מסביבנו נשמעה התייפחותם של
המלווים. קרובי משפחה מכרים ותושבי הכפר, ואילו אמא ואני
נותרנו בעיניים יבשות. מזה חודש יום יום ושעה שעה ראינו
בדעיכתו של אבינו שעה שסעדנו אותו במח' הגריאטרית, וכשזה הגיע
לבסוף, היו היינו מוכנים לכך נפשית, אך העצב קרע את לבי! לאט
נישא הארון אל מקום הקבורה, שורת הברושים שבגבול בית העלמין
הטילה צללים ארוכים של אחה"צ חמים של קיץ, הסתכלתי באחיותי
שתמכו באמי כשדמעות על לחייהם, וניתרתי פתע בבהלה לשמע טפיחת
רגבי האדמה הראשונים על הארון. כאן כאילו הזדרזו פתאום המלווים
לסיים את מלאכתם והבור הלך והתמלא במהירות בחולייתו. וכשהונחו
כבר זרי הפרחים על התלולית, טפחה ידו של אחי על כתפי באמרו,
"עכשיו אתה..." כשהוא מתכוון שעלי לשאת את ההספד.
לא היה ספק בלבם של אחי ואחיותיי שמטלה זו שלי היא, מקובל היה
עליהם שאני הוא זה אשר יודע לנסח משפטים כתובים ולחברם אחד
למשנהו. אך פעם ראשונה שאני נאלץ להספיד ונאלצתי לעמול קשות
כדי להכין עצמי לכך...
מבעוד בוקר הייתי בבית החולים, שם נמסרו לי בצרור קטן חפציו
הדלים שנותרו אחריו. וקודם שאביאם לאמא החלטתי למיינם בביתי,
וביניהם מצאתי את הספר שנתתי לאמא שלשום כדי שתקרא ליד מיטתו
של אבי. למען האמת הוצאתיו מארון הספרים בלא לראות אף את שמו,
כי מאוחר כבר היה ונתתיו לאמא רק כדי לזרזה. ורק עתה ראיתי את
שמו:
אנשי בראשית
מאת אליעזר שמאלי
כבר פעמים רבות קראתיו אך משום מה משהו קראני לפתוח עוד הפעם
אותו ולעלעל בין דפיו הצהובים שליוו אותי מאז ילדותי, אט אט
שקעתי בקריאת הספר וגבעותיה המיוערות של שייך-אברייק, ומעין
המים ופרסות סוסו של אלכסנדר זייד השומר, הציתו בי את המחשבה
שאני בסרט הזה כבר הייתי, אלא שאף אחד לא זכר זאת. ולפתע ידעתי
מה אכתוב בהספד! והדמעות היחידות שפקדו אותי היו אלו שהרטיבו
את המקלדת שעה שכתבתי. "נו, תתחיל כבר..." אומר אחי. צפיתי שוב
בתלולית, עלה מצהיב של אזדרכת הסתחרר בתנועה סיבובית וצנח
למראשותיו של אבא. הוצאתי מתוך כיס החולצה את הדף המקופל
והחילותי להקריא:
אני יודע שבשיבה טובה הלכת מאתנו, אם כי לא היה רע בכך שתיתן
לנו עוד מספר שנים!
ואני חושב שאת המילים האחרונות שלך "אני רוצה להגיד לך שלום!"
אזכור עד לאחרית ימי, כשאני מקווה יהיו בעזרת השם לא פחותים
מימי חייך.
דבר אחד יודע אני בוודאות, אתה מתייצב לפני כס המשפט עם גיליון
התנהגות מלא לגמרי במעשי זכות, ואילו לנו בניך לא הותרת הרבה
מה לעשות!
בן 19 שנה היית כשהגעת לחופי פלשתינה, לבד ללא משפחה, ורק חלום
רחוק שהחזיק מעמד 2000 שנה באמתחתך, ואיני יודע אפילו אם האמן
האמנת שיתגשם בחייך!
ובכוחו של אותו חלום שהיה כדרך הרבה חלומות מלווה בתמימותם של
חולמיו, פנית מיד לבנות כפועל בנין את העיר העברית הראשונה.
זיכרונותיי הראשונים ממך הם מדי המשטרה הבריטית שלשם הגעת
כשליחה של ידה הארוכה של ההגנה לתוך מוסדות השלטון הבריטי,
ומשם לאחר שנות שרות טלטל חלומך אותך ואת משפחתך הצעירה לתוך
כפר ערבי נחשל בגליל התחתון לניסיון התיישבות הרואי בשדות
הגליל התחתון ברמת יששכר. טירה קראו לכפר זה, והיום שוכן על
אדמה זו קיבוץ גזית, ולמרות המלריה וסכסוכי השכנים עם בני
דודינו והריחוק הגיאוגרפי מכביש גישה ומקורות מי שתייה, היית
שם שומר שדות ומפקדם של הנוטרים. רק בזיכרונותיי שלי ושל אמא,
תיבדל לחיים ארוכים, נמצאת אותה תקופה. ספר ההיסטוריה של
ההתיישבות הציונית במדינה פסח עליה, וכמו כן אפילו אינה נמצאת
ברשומותיו של קיבוץ גזית.
הגעת לאחר מכן לבצרון והחלת לבנות משק שנהרס פעם אחת במלחמת
השחרור ופעם נוספת עקב מחלה שתקפה אותך עוד באותה טירה. תוך
כדי כך נולדו יהודה וציפי כתוספת לי ולדליה, ולמרות מחלתך עוד
השתתפת בהגנה על המושב במלחמת השחרור,
כשהגעתי בחזרה למושב לאחר 17 שנות קיבוץ, ואינך עוד צעיר
כשהיית, נרתמת מייד למלאכה ובמו ידיך בנית לנו צריף מגורים
לתפארת. וכך אני אעדיף לזוכרך, כובע טמבל לראשך גופית עבודה
אפורה וחיוך רחב מאוזן עד אוזן.
בנית לנו לא רק צריף! אתה ודורך שאינו עוד בניתם לכולנו את
ביתנו, את המדינה שנבנתה מכוחו של אותו חלום לאומי כבד שנים.
ואני בבוא יומי כשאעמוד לפני שופטי אוכל רק לומר לו שהמלאכה
נעשתה לפני.
הקמת משפחה ענפה וראית בכך את נקמתך באותו צורר שאין לשאת שמו
במקום זה.
ימתקו לך רגביך אבא! הם שלך של אדמה יהודית במדינה חופשית שאתה
בנית.!
ולנו בניך ונכדיך הותרת רק לעשות במלאכת השיפוצים.
שלום לך אבא... חבל רק שלא הספקתי באותו ערב אחרון לומר לך
שגם אני אוהב אותך!
תמיד אוהב אותך
23.7.03
אט קיפלתי את הדף והחזרתיו לכיס חולצתי, וקולות בכים של
המלווים היו פתאום לרמים יותר. הברושים האריכו את צילם שנגע
כבר אל קברו, ובית העלמין שאף פעם לא פקד את מחשבתנו, הפך בבת
אחד לביתו של אבא.
תמכנו את אמנו בלכתה אל המכונית כדי להתחיל את שנות אלמנותה,
ועוד במכונית אמרה: "טירה... אתה תכתוב... כולם שכחו... אתה
היחיד שיכול!". עזבי אמא, עניתיה. איני יודע עד כדי כך לכתוב.
וגם כך הן ילד בן 6 הייתי אז. איני זוכר כמעט את שמות הילדים
ששיחקתי אתם אז, ואת שמות חבריכם שלך ושל אבא כבר שכחתי ואיך
אוכל לכתוב? "אבל זוכר אתה את טירה, והאנשים כבר אינם! ומה
שחשוב הוא מה שהם עשו למען כולם לפני אשר הלכו. אתה תכתוב כי
אסור שהדבר ישכח..." הנדתי יד בביטול. אך במהלך ה"שבעה" נשאלתי
לא פעם על המקום ההוא שאין איש זוכרו שהזכרתי בהספדי,
וכשסיפרתי לשואלים את הסיפור אט אט עלו בי מחדש המראות והריחות
של אותן 3 שנים בהן הייתה קיימת אותה נקודת ישוב זערורית הרחק
הרחק מעבר לגבולות הספר הציוני של אז, חצר קטנה של חלוצים בתוך
לב ליבו של כפר ערבי!
ואז ידעתי שאולי לא עכשיו, אבל אכתוב!
5 חודשים עברו מאז יום פטירתו של אבא. ואני הפכתי בדעתי הלוך
והפוך איך עלי לעשות זאת.
לרגע לא עלה בדעתי שעלי לערוך תחקיר כלשהו, שכן כל פעם
שהובילוני זיכרונותיי לטירה והחלטתי לבקר במקום, הרי שהשומר
בשער הקבוץ היה שואל לשם מה ברצוני להיכנס, ולשמע תשובתי שאני
רוצה להגיע לטירה. היה שואל מה זה בכלל? וכך הבנתי שמעולם לא
נרשמה ברשומותיו של המשק כל מילה על העובדה המביכה שבעצם יושב
קיבוצם על אדמה שפעם הייתה ערבית. ולבסוף הייתי נכנס לאחר
שהייתי מסביר הסבר יותר מפורט, והשומר היה מושך בכתפיו... "נו,
שיהיה..." ואילו לחטט בארכיונים עבשים לא קמה בי רוח. ידעתי
שאם אמצא שם מה שהוא, זה יהיה חשבונות רכישה על החלקות הפזורות
שנרכשו ע"י ק.ק.ל, כמוהן כמו הרבה חשבונות מכל קצות הארץ ולא
יהא בכך משום רבותא. ואילו החשבונות אשר סיפרו את חיי היום יום
כמו: "מאה שטרלינג שניתנו מקופת ההגנה
לארגון בורכוב על מנת
לשחד קצין משטרה בריטי..." מעולם לא נכנסו לספרים מחמת עינא
בישא.
גם מחסום השפה היה כנגדי, כילד בן 6 לא דיברתי ערבית. ומרבית
האירועים שהמקרה זימנני להיות נוכח בהם, הדיאלוגים של האירוע
התנהלו בשפה הערבית, ורק סיפורי אבי לאחר שנים רבות שסופרו על
טירה והפעם בעברית, נתנו לי איזה שהיא אינדיקציה על אשר התחולל
באיזה שהוא אירוע בעבר. אבל לך תצליב סיפור של אדם מזדקן עם
אירוע מסוים שחג כבר בזיכרוני שלי כבר 60 שנה?
5 חודשים הפכתי בדעתי ולבסוף עלה בדעתי הפתרון: אמנם אכתוב,
אבל לא אצמד לאמת הצרופה. אהיה מוכן להישבע בכל היקר לי שטירה
אכן היה הייתה, ותיאורם של דברים רבים בסיפורי אמת לאמיתה היא
או שלפחות הם מיצגים את רוחם של הדברים, ואם יש מי מחברי למשחק
שם באותה חצר מאובקת הזוכר דברים אלה מזווית אחרת, הריני מבקש
את סליחתו, הן לא אל האמת המשפטית כיוונתי את דעתי, אלא לספר
את הסיפור כדי שמי שהוא יזכור את אשר עשו הורינו. מעשים אשר
איש אינו עושה כבר היום!!
שלהי מלחמת העולם היו אז, והסופה הגדולה אשר טלטלה את העולם
החלה אט אט להתקרב אל קו הסיום שלה. שוב לא פחדנו שמא תיפרץ אי
שם החזית אלא תהינו היכן תיפרץ חזיתם של הגרמנים, והטנקים של
בנות הברית יחלו לצלוח את האדמה הגרמנית. ריח חריף של ניצחון
מתקרב היה בחלל העולם, ורק אנו כאן בארץ, השמחה הייתה מאתנו
והלאה כי הידיעות על הטבח הגדול שטבחו בעמנו, היו כבר כשנה
עמנו.
אי מי בהנהגה של התנועה הציונית חשב (ובדיעבד יודעים אנו שצדק)
כי עת מפנה היא והעולם שלאחר המלחמה לא ידמה יותר לאשר היה
קודם. שהאימפריות הגדולות שהקיזו את דמם וכלכלתם במלחמה, שוב
לא יהי בידם לאחוז במה שהחזיקו קודם, והשואה שפקדתנו יכולה
להיות ותהא מנוף מתאים להחזרת העצמאות לאחר 2000 שנה. ושאלת
השאלות הייתה היכן תשתרע אותה מדינת חלום עתידית, והיה ברור
שחייבים עתה לפתוח במתקפה של הרחבת גבולות החלום הציוני. גל
חדש של רכישות קרקע חדשות התבצע ע"י הקרן הקיימת, וכוח האדם
הדל שהיה ברשותנו החל להיפרס לכל חזיתות ההתיישבות.
וכך מצא ארגון בורוכוב את עצמו בלב האזור הערבי של רמת יששכר,
בתקווה, שאי פעם תהא היא שלנו. 7 ק"מ דרומית למסחה הלא היא כפר
תבור ו 10 ק"מ צפונית לישובי גוש בית שאן. כאילו אי מי
ממנהיגינו נעץ אצבע בלב האזור הלא יהודי הזה ואמר... כאן!
בדיוק 3 ק"מ מזרחית לנעורה הערבית ו4 ק"מ צפונית מערבית
לכאוכב-אל-הווא. ועל הכל בתוך כפר ערבי ששמו טירה, שהמוניטין
שיצא לו הוא ששלוש שנים קודם לכך נתפסו על אדמתו והובלו לכלא
עכו, 43 חניכי קורס המ"מים של ההגנה. מאחז כאילו צבאי שאין
אליו שום דרך סלולה, אין חשמל, ואין בו מים, לא שרות רפואי
זמין, לא בית ספר וגן ל6 ילדי המתיישבים, ואף לא יכלנו לשאת את
נשקנו הדל בגלוי כנגד אויבינו, שכן חבוי היה במערה שבחצר
ומכוסה בערמת ענק של קלחי תירס שהיו מיועדים להסקה. ויודע אני
אל נכון כי כך היה הדבר, כי מערה זו הייתה המקום היחידי בחצר
בה נאסר עלינו על הילדים לשחק. 9 משפחות היינו סך הכל שהתלקטו
מקרב הפועלים החקלאים שבמושבות הדרום ורק ראובן ואבא הגיעו
לקבוצה זו לאחר שנות שרות במשטרה הבריטית.
ולאחר כמה חודשי הכשרה במושבי העמק ובמשק הפועלות שבעפולה,
נזרקו באחת אל חודה של החזית הציונית, 9 גברים ו9 נשים
שמטופלים בילדים קטנים ועוד 2-3 רווקים, החזק החזיקו במוצב
הקדמי ביותר של מדינת ישראל בטרם!... דבר שהיום היינו מבצעים
בכוחם של כמה חטיבות שריון! ובאחת וכאילו במטה קסם החזירתנו
מכונת הזמן אחורנית כ45 שנה במורד הציויליזציה, וכאילו שוב
היינו בימי "השומר" ומושבות פיק"א הקטנות המפוזרות בדלילות
בגליל ושפלת החוף. אף טלפון לא היה קיים והקשר היחידי שעמד
לרשותנו היה דגלי האיתות של "הסמפור" בימים בהירים וכשזה לא
התאפשר, הייתה החלופה כמו בימי המקרא... פרש בודד על סוסו
המכוסה קצף שדהר במהירות טרם ישימו מחסום לדרכו את שבעת הק"מ
בואכה למפקדה שבמסחה. ולימים לאחר שנים רבות כשלמדתי בכיתה את
שאול טשרניחובסקי:
בחשכת הליל, מבלי קשת ושלח
על סוס קל עין דורה בא שאול המלך
זכרתי מיד את השער הנפתח באפלולית וסוס ורוכבו המזנקים בדהרה
אל החשכה כשדרכם עוברת כמטחווי קשת משוליו של הכפר
אינדור.
ואפילו טעם היה להיותנו שם! כי הקרן הקיימת קנתה בסכומי עתק את
חלקות האדמה של בני דודינו שבטירה, אך לא הספיקה לסיים את
המלאכה. תועמלניו של הועד הערבי העליון שהרגישו במתרחש הגיעו
אל הכפר הנחשל ואיימו על הפלחים יידועי החולי ומזי הרעב שכל מי
שימכור את אדמתו ליאהוד... וסיימו בתנועה המזרחית של כף היד
המדגימה את חלף השוחט. וכך פסקה המכירה בלא שהסתיימה. כשבידינו
חלקה פה וחלקה שם וחלקות לא לנו פזורות ומפרידות בין חלקותינו,
וכשהצענו לשכנינו... הבה ונחליף, לכם יהי שטח רציף וגם לנו.
נתקלנו בסירוב תקיף מלווה בפחד, כשהם נזכרים בתנועת הכף של
השבאב שהגיעו מיפו ותקעו יתד בכפר. חוק עותומני ישן שהאנגלים
סמכו עליו את ידיהם אמר שקרקע שנקנית ועומדת ללא שימוש סופה
שלאחר כמה עונות היא חוזרת לבעליה שמקודם, היה הזרז להעלותנו
על הקרקע. תפקידנו היה לעבד את האדמה ולשמרה למען לא תישמט
בחזרה מידיו של הלאום.
בהתחלה גרנו באותן החושות אשר פינו מעט הפלחים אשר מכרו את
אדמתם ועברו לעברו השני של הירדן לחסות בצלו של האמיר עבדאלה
מפחד פן יוחרם צרור כספם ע"י השבאב, בנויות היו מסלעי המקום
שסותתו ברישול כשהמלט המקשר ביניהם היה טיט העשוי מבוץ ומעורב
בתבן, והתקרה הייתה מלאכת מחשבת של ממש, אלומות של קנים שהובאו
מואדי בירה הסמוך, זה שהיום נקרא בפינו
נחל תבור, כשהן
מחופות באותו טיט ושיכבה שניה ולעיתים גם שלישית של קנים ובוץ
מהווים את גג הבניין להתפאר. ושדהרו סוסים מחוץ לבית היו
פירורי בוץ קטנים נושרים על שערנו. לימים גם נבנו לנו שתי שורת
של בטונדות בשני צידיה של החצר, ואז למדנו את אשר לא ידעו
המהנדסים... תקרת הבוץ המסורתית אטמה יותר את מי הגשמים, ואילו
לוחות הבטון שחיפו על בתינו "המודרניים" ספגו והעבירו את הקור
והרטיבות אל תוך מעוננו, וטפטופם של טיפות המים לתוך הסירים
שפיזרה אמא על הרצפה הייתה מנגינתם הקבועה של ימי הגשם. ואמא
הייתה מודדת את כמות הגשם שירדה ע"י כך שריכזה את הטפטפת בבוקר
שלמחרת אל הסיר הגדול, ומצהירה שיש לה חסכון של 4 ליטר מים
יקרים וכנראה שהיא תכין מרק מתכולתו של הסיר.
תשעה גברים ותשע נשים... לבדם בלילות החשוכים. כשלעיתים בטנם
מקרקרת מרעב, משום שהכסף להספקה חדשה אזל. ולעיתים הם מרעידים
מחומה של הקדחת, והם כנגד כמה אלפים של ערבים הפזורים בכל
האזור. ולמען האמת מבחינה צבאית היה דינם כדין יחידה צבאית
שכותרה, אך זה הוא לא כל המאזן. לאורכו של כל החזון הציוני
היתרון היחיד שהיה בידינו, היה איכותו של כוח האדם. בני האדם
שניצבו אל גבולות החזית הציונית היו תמיד אלה אשר היו בטוחים
בניצחונם בכל רגע ושבריר של שניה, ולא רק זאת, הם היו מאורגנים
והיה הייתה להם הנהגה שהם האמינו בה בעיניים עוורות! ולמען
האמת אותם מנהיגים היו גם ראויים להערצת חייליהם, לא בתי סוהר
היו ולא מערכת עונשין, והמערכת תפקדה והיא משומנת, למרות חסרון
הכיס והחולצה הקרועה. ומה שהרגש הרגישו המנהיגים והמונהגים היה
רגש עז לא של "סמוך" אלא של "אני סומך עליך ואתה סומך עלי!".
וכך קרה שבאחד מהימים הראשונים נעצרה ליד השער מכונית "אוסטין"
עתיקה ומשומשת כשקיטור עולה מחרטומה לאחר שהתאמצה במעלה.
ולתמיהת אנשי המקום ירדו ממנה אברהם הרצפלד ונהגו, ולמה נזקק
לנהג?... משום שמעולם לא נתן את דעתו ללמוד לנהוג! "היה לי חור
בלוח הזמנים שלי, אז באתי אליכם ללילה!" שעות ארוכות סבב המעגל
בחדר האוכל הקטן, כשהרצפלד המזדקן בבלוריתו הלבנה סוחף אחריו
את חייליו הצעירים ללא לאות... ב"אל יבנה הגליל" ו"הבה
נרננה..." ו"יא חלילי יא עמלי..." כשרקיעות רגליו ורגליהם
מפילות עליהם את פרורי הבוץ מהתקרה. וצלליותיהם מרקדות על
הקירות לאורם של הנרות המהבהבים. וקולות ה"חאפלה" אצל היאהוד
עברו את הגדר לעברם של בני דודינו שהעלו על דעתם שאנשים אשר כך
שמחים יש בידם כוח עוצמה ונחישות!! ולעת בוקר שעזבה האוסטין
הזקנה את החצר לא לפני אשר כולם עזרו לנהג לסובב את ה"מנואלה",
טפח פתע אריה הגזבר על ירכו, "אפילו שכחתי לדבר אתו על
התקציב...!" אבל ביקור זה לא דמה כלל ל"צ'פחה" על השכם שנותן
היום אלוף הפיקוד לחיילו המצטיין. זה היה ביקורו של מנהיג
האומר לנתיניו "אני ואתם חד הוא... ואם נצטרך גם נילחם ביחד
באותה השוחה..." וכשחיוך על פניהם יצאו האנשים לעבודה אחרי
אותו ליל שימורים, הרי ש..."אל יבנה הגליל...".
דרך העפר אשר חצתה את המישור הגדול של רמת יששכר שהייתה חרוצה
בערוצי ואדיות, עברה סמוך מאד לטירה וממנה התפצלה בשלוחה קטנה
לבנה וקמחית לעברנו, ואילו מן הפיצול עצמו התפצל משעול שירד
בתלילות לואדי בירה אל המעין. כל כולו היה נתיב להולכי רגל
ולבהמות משא. הרבה פעמים ירדנו הילדים אל המעין ביחד עם חנה
הגננת שלבסוף ולאחר תחנונים מונתה לנו לאחר שסיימה את הסמינר,
כשאנו שוזרים בדרך זרים מפרחי העונה, וכשהגענו וראינו את המים
הרבים הזורמים מבעד לסדקי הסלע, זכרנו תמיד את 2 פחי המים שהיו
קצבת כל בית אב ל24 שעות! קודם שותים ומבשלים, ולאחר מכך
מתרחצים בלא לשפוך את המים, מדיחים את הכלים, ובמה שהצלחנו
לחסוך, עושים כביסה ושוטפים רצפה! הטיול אל המעיין היה אחד
מגולות הכותרת של ילדותנו והיינו צופים בהשתאות למראה בנות
הכפר העולות מולנו במעלה השביל כשהם מאזנות על ראשן את כד המים
בדיוק כמו שהייתה עושה רחל אימנו. וכילדים כלל לא ידענו את
שקדם לטיולנו, מה שנקרא לימים בפי אבא
מלחמת המים הגדולה
והיות וסיפור זה מסיפוריו היה אהוד עליו ביותר, הוא נחרט גם
היטב בזיכרוני...
...עוד בשבוע הראשון להתנחלות היה המעשה. היות ובני האדם
זקוקים למים ואין כל דרך אחרת ליצור אותם יש מאין, נמנו וגמרו
הורינו למנות את מיכ'ל לשואב המים. על גבי זוג חמורים שנתנו לו
הותקן "חורג' " (מנשא לבהמת משא) שהכיל 2 פחי מים והוחלט שאם
יעלה מיכ'ל וירד כ 4 פעמים ביום אפשר יהא לספק את תצרוכת המים
אם כי במשורה. יום עבודתו הראשון של מיכ'ל עבר בהצלחה, ואילו
למחרתו המים אמנם הגיעונו... אך מיכ'ל טען שהוא ראה כמה מהשבאב
כשהם מסתודדים בפאתה של ככר המעין. ואילו ביום שלאחר מכן נפתחה
הרעה. כחצי שעה לאחר שירד הגיע זוג החמורים במרוצה כשרתמתם
קרועה, וכולם, כיוון שלא ראו את הבחור ליבם ניבא להם את הרע
מכל! אך לאחר עוד רבע שעה הופיע מיכ'ל כשהוא מיוזע מפאת הריצה
שרץ במעלה השביל וחולצתו קרועה מעליו. ולשאלה איפה המים? ענה
ששכנינו אינם מתירים יותר לשאוב מים מהמעיין!... דבר חמור הוא.
אמנם נצטוו הורינו שלא לעורר תגרות ולא ליזום פרובוקציות, כי
ידעה המפקדה היטב את מאזן הכוחות הרע העומד בפני החבורה. אך
מים הם סם החיים ואם נוותר כאן הרי שלא תהיה לנו תקומה!!
ראובן הציץ באבא ואבא הציץ בו בחזרה וללא אומר ודברים תפסו את
זוג החמורים ותיקנו את רתמתם. וכשגמרו תפסו איש איש את חמורו
והחלו לרדת אל המעיין. כשהגיעו ראו שהאוכלוסייה הרגילה של
שואבות המים נוכחת ובצירוף אליה מספר בחורים צעירים, לאט לאט
הם קרבו אל הבחורים על מנת לצמצם את הרווחים. וכאן יש להיאמר
שלא סתם עשו זאת, שנים של שרות במשטרה הבריטית שכללו גם את
מאורעות 36 העניקו להם ניסיון עשיר בתגרות מעין אלה, הם הכירו
היטב את נוהל הקרב של הפלח הערבי וידעו שהערבים טובים יותר
בידויי אבנים ובהכאה במקלות, אבל יכולתם שואפת לאפס במה שנקרא
קרב מגע. ושניהם נזכרו היטב בקולו של המדריך הבריטי בביה"ס
לשוטרים שהיה מצווח עליהם "יותר קרוב, ויותר קרוב כדי שתוכלו
להשתלט על השברייה ושהוא לא יוכל להרים את המקל...". בלא אומר
תוך הבנה שנוצרה כבר בהרבה קטטות רחוב, חילקו ראובן ואבא את
העבודה ביניהם, ראובן ינסה לשאוב מים ובאם יופרע הוא יכה את
המפריע ואבא יחפה עליו שמא מי יתערב בקטטה. בזוית העין הם ראו
שמי שמתקרב וכנראה שהוא יהיה המכה הוא סעיד ה"שאטר" של הכפר.
וכאן עלי לתארו, גבה קומה היה ושפמו המשוח בשמן הסתלסל כלפי
מעלה בשחצנות ובחגורתו תחובה הייתה אם כל השיבריות, שניצבה היה
מעוטר בכל מיני סלסולים ומשטחי צדף בוהקים. מה שנראה היה שעומד
לקרות היה מעין הקרב הקלאסי של העולם העתיק... ילחמו נא קודם
הגיבורים לפנינו. "שים לב לסכין!" הזהיר אבא את ראובן באידיש
שמא מי מהערבים דובר עברית, אך ראובן היה מוכן. הוא קרב יותר
אל סעיד והתכופף למלא את פח המים... "המים שלנו" הצהיר סעיד אך
ראובן לא שת אליו ומילא את פח המים באיטיות כשהוא עדיין רוכן
אל הפח כדי שימינו תהא בגובה ניצב סכינו של סעיד. אבא עמד וסקר
במבטו את שדה הקרב שעתיד להתחולל, יתר השבאב היו במרחק בטוח
וניכר עליהם שהם מחכים לראות איך גיבורם משפיל עד עפר את
היאהוד הפחדנים, ואז כשהפח מלא במים שלח סעיד את רגלו ובעט בפח
והפכו. ימינו של ראובן הייתה מפאת כריעתו למחצה ממש כמטחווי
נגיעה מסכינו של סעיד ובמהירות הברק תפסה את סכינו של הפורע
ושלפה אותה מנדנה! וכשהוא מוסיף את האנרגיה המוספת של מהירות
הזדקפותו, פגע אגרופו השמאלי הקשה מלמטה למעלה בסנטרו של סעיד!
כשהוא זוכר את קללותיו של המדריך הבריטי הצועק לחניכיו אודות
יכולת התגובה של היד השמאלית. מספר שיניים נפלטו מפיו של הבחור
וניכר היה בו שגם לשונו ננשכה כתוצאה מהמכה, וגופו שהתטלטל טס
לבין זרועותיו של אבא שהפכו מיד פניו כלפי מטה כשהוא טובל את
אפו ופיו במי הפלג. ובאחת החליפו בתפקידים, מרגע זה ואילך
ראובן היה המחפה... תזהר לא להרוג את ה"שייגץ"! הזהיר ראובן את
אבא. ואבא טובל את אפו של סעיד במים וכל אימת שהוא מרגיש
שהגדיש את הסאה שולף מן הפלג את ראשו של סעיד ונותן לו ארכה
למחצית נשימה. תוך שהוא צועק "אמור: מויה מין אללה!" וטובל
פניו ללא חכות לתשובה. וראובן שהציץ בסכין שבידו חיוך גדול עלה
בפניו... ניכר היה בסכין שסעיד אספה מאשפתות וכל כולה הייתה
ניצב להתפאר ואילו הלהב היה שבור משכבר! "הזהו גיבורכם?" צועק
ראובן ומראה לכולם את הסכין הפגומה... "כשם שהוא רימה את כולכם
בניצב נוצץ! בוודאי גם הדבר שבתוך מכנסיו נראה כמו סכינו!!!"
ניכר היה בנוכחים שהם שרויים בתדהמה כי כל הדבר התרחש בהנף של
עפעף עין. הראשונים שהתעשתו היו הנשים שהתקהלו מסביב כשהן
מבקשות רחמים על הבחור "באס יא חווג'ה... מספיק, כבר למדת אותו
דרך ארץ!" ואילו השבאב ההמומים שראו פתאום את גיבורם בקלונו אף
לא ניסו להתערב. וכשראו הנשים שאין בדעתו של אבא להפסיק, פנו
אל ראובן "חוואג'ה ראובן, אמור לחוואג'ה יעקוב שיפסיק! רחמנות
על הנער, פניו כבר כחולים". של מי המים? שואלם ראובן... "מויה
מין אללה! רק שיעזוב את הנער..." ואבא בשמעו כך תופס את הבחור
בערפו ומעמידו על רגליו, וכשעזב את ערפו, פקו ברכיו של סעיד
והוא נפל על ארבעותיו כשהוא מתנשף ומקיא את המים שבלע. "למי
המים סעיד?"... שואל אבא, ושולח ידו בחזרה אל ערפו של הבחור.
"מויה מין אללה... יא סידי... באס תרחם עלי!"... וראובן מצהיר
בפני קהל הנוכחים "אללה שבשמיים שמע את מה שאמרתם! ויודעים אנו
את אשר עלול לעשות הוא לבני אדם אשר שתי פנים להם!..." כחמש
פעמים באותו יום חזרו ועלו אבא וראובן עם מטען המים שלהם ואף
השכילו לשים 4 פחים לכל חמור ואיש לא פצה פה. ולעת ערב ניגש
לשערנו עטייה המוכתר ושאל
רשות לדבר עם חוואג'ה ראובן
וחוואג'ה יעקוב... בוודאי ענו לו שניהם, הרי אתה שכננו ואללה
ציווה על בני האדם שיחיו בשלום. וכך החלה השיחה ביניהם כשניצב
סכינו של סעיד מוטל כאילו במקרה בינותיהם, "גברים גיבורים הנכם
חוואג'ה יעקוב וחוואג'ה ראובן ונהגתם גם כגברים אצילים וריחמתם
על אותו ביש גדא, ועל כך תודתי לכם. ואני גם רוצה לבקש את
סליחתכם על התנהגותם הנפשעת של השבאב..." "איה הוא סעיד,
ברצוני להחזיר לו את סכינו..." אומר אבא בלגלוג, "איננו יותר
בכפר יא סידי! ציוויתיו לרדת בואדי בירה ולצלוח את הירדן לבלי
שוב, יען כי העטה חרפה על כפרנו..." ואז החל משא ומתן ארוך על
כך שכשם שלנעורה, תמרה ואינדור יש מעיינות שהם שלהם, כך גם
מגיע לטירה מעיין שכולו שלה... בוודאי ובוודאי אומר ראובן תוך
שהוא מוזג קפה לכוסו של עטיה..." בטוח שלא נסכים שתושבי נעורה
ישאבו מים
מהמעיין שלנו!!" מצהיר ראובן כשהוא מנכס את המעין
גם לחזקת תושבי טירה היהודים. "הנך מבין חוואג'ה עטיה כשקנינו
את האדמה קנינו גם את חלקנו במים..." מוסיף אבא. ועטיה שקיווה
לקבל תמורה עבור המים שיספק לנו נכזבה תוחלתו. אך למען לא יאבד
לחלוטין את פניו בעיני נתיניו הבטיחוהו ראובן ואבא נאמנה שהם
יצוו את מיכ'ל שואב המים שישפיל את מבטו בצניעות שעה שיפיפיות
הכפר עולות במעלה השביל וכדיהן על ראשן.
שמעו של הספור ובייחוד הסיפא שלו הגיעו הגיע עד מהרה אל
"המוסדות" (קרי מפקדת ההגנה) ושם הוחלט לשמר את
כבודם שזרח
של אבא וראובן ע"י שיירכש בעבור הישוב הקטן סוס אציל שמגילת
היוחסין שלו מגיעה עד לסוסתו של האמיר עבדאללה! ולמען לא יאלצו
שומרי השדות לנוע ברגל וגם תהיה להם הדרת פנים. ואילו חברי
ארגון בורכוב החליטו באספתם שראוי שיהיה להם להבא גם נשק חם
שניתן לשאתו בגלוי ועל כך הסיפור הבא:
ניתן היה להשיג רשיון חוקי חתום בחותמתו של הכתר הבריטי, אך
ורק לרובה צייד כפול קנה אחד בעבור שומר השדות של כל נקודת
ישוב. את הרובה עצמו אמורים היו הורינו לרכוש בכספם, אך לכך
נענינו ברצון מתרומת ה"מוסדות" שניתנה בעיקר בגלל נקיפת המצפון
שחשו למראה הקורבן שאנו מקריבים. ומשום שהסוס שהובטח עדיין לא
הגיע, אכף אבא את אחת הפרדות ויצא לדרך ארוכה למשרדי הנפה
שבבית שאן הערבית. וכשהגיע בצוהרי יום לבית שאן החליט קודם לכל
לעשות קצת מודיעין תוך שיטוט בשוקה של עיר ופטפוט עם העוברים
ושבים, החלטה שהביאה בסופו של דבר לתפנית גדולה במאזן הכוחות
הביטחוני. תוך שיחה ורכילות נודע לאבא שמי שמפקד כעת על משטרת
בית שאן וגם אחראי למתן רשיונות הוא מייג'ור בלוסום, קצין
שהכירו עוד מימי המשטרה וידוע ידע שאין מושחת ממנו. וכאן עלי
להעיר שככלל מרבית אנשי הממשל הבריטים היו נגועים בכך פחות או
יותר, לא שיש בידי להלין על בריטניה אלא על כך שהאנשים אשר
נדדו למושבות הכתר לשם פרנסתם היו מתחתיתה של החברה האנגלית.
והבדיחה סיפרה גם על אותו שוטר בריטי שהוזמן לבית חברו היהודי
לברית מילה, וברב סקרנות שאל מה עושים ה"בלאדי ג'ו" ביותרת
הקטנה שנשארה ללא שימוש לאחר אותו ניתוח... והתשובה שקיבל
הייתה כזאת: אוספים אותם בחבילות של 5 ק"ג ושולחים לאנגליה...
ולשם מה?... "יש שם בית-חרושת העושה מהחתיכות האלה שוטרים
אנגלים ושולח אותם בחזרה לפלשתינה!".
וכך החליט אבא שלא לחזור למשרדי הנפה, אלא לסובב את פרדתו
ולרכב קודם כל למפקדת ההגנה שבתל יוסף. ולאחר ששטח שם את
תוכניתו, קיבל שם מעטפה מלאה בשטרות כסף ועוד שטר בודד של לירה
למה שנקרא הוצאות קטנות. כשחזר לבית שאן עבר בשוק וקנה תרנגול
הודו גדול. ויש מאין השיג גם בשוק מוסלמי זה תיבה של שישיית
בקבוקי ויסקי, ומשם רכב ישר לדירתו הפרטית של הוד מעלת
המייג'ור. את הדלת פתחה אשת הקצין, ואבא הזכירה מיד את הימים
היפים שחייתה בהם במשטרת רחובות, ומה עוד שתרנגול ההודו שינה
את מקומו מידי אבא לידי הטבח האישי של מש' בלוסום. "יש בידי
עוד..." אמר אבא וציין שאת היתר עליו למסור אישית לידי בעלה.
את זה ניתן לסדר בקלות, אמרה הגב' בלוסום, והורידה הוראה לטבחה
שירוץ לתחנת המשטרה ויזעיק את בעלה לביתו, כי אורח חשוב הגיע.
כשהגיע נציגו המכובד של הכתר הבריטי לביתו הרים קול של הפתעה
מעושה למראהו של "בלאדי ג'ייקוב", ושאל מיד במה הוא יכול לעזור
לידיד מימים רחוקים, אבא הסיר את הכיסוי מארגז הויסקי
שהמעטפה הלבנה תחובה בין בקבוקיו ואמר: עוד בימים הרחוקים ההם
של משטרת רחובות ידעתי שידיד של אמת אתה וכרגע זקוק אני לעזרה,
תראה בא אני מטירה שבנפתך ורציתי בתחילה לבקש רשיון לרובה ציד,
אבל המצב בו שרויים אנו כנראה שמחייב ליותר מכך!
מייג'ור בלוסום שהיה מעודכן מודיעינית לנעשה בנפתו, הרים את
ידו כדי להפסיק את אבא... "ובכן אתה אחד מהיהודים המשוגעים
שתחב את ראשו למקום לא לו! כבר תהיתי כמה שבועות תחזיקו מעמד
בטרם יגרשוכם, אבל אתמול הגיעה אותי הידיעה על קטטה ליד המעיין
ובה שני יהודים שהכניעו את השבאב המקומי באותה שיטה שרק אנחנו
יכולים היינו ללמדם, ותהיתי שמא מכיר אני מי משניים אלה!",
ובאותו זמן הקצין שולה את המעטפה מבינות הבקבוקים, פותחה...
ולמראה סוג השטרות ועובי החפיסה העלה חיוך על פניו. "לא כדאי
שנדבר הרבה" הודיע נציגו של הכתר, אמרת שיש לרשותך תשעה גברים
וזו לערך כיתת נוטרים תיקנית במשטרת הישובים העברים, ולידיעתך
אני גם ממונה על הגדוד האזורי של הנוטרים ובכוחי לגייס את מי
שאחפוץ! והמייג'ור שולה את אחד הבקבוקים ומזמן שתי כוסות כדי
שיוכל ללגום בחברת "בלאדי ג'ייקוב"... "אתה מבין" אומר הקצין
לאבא: מכאן רוכב אתה ללשכת הגיוס בעפולה. שם תחכה תשדורת ממני
שעליהם לגייסך בדרגת סמל ואתה חוזר במדים לטירה, עליכם לבנות
חדר מאובטח עם גג בטון וסורגים, ועליך לשלוח את חבריך ללשכת
הגיוס, הם יצטרכו לעבור אימונים בני שבוע כדי להוכיח את כושרם,
למותר לציין שיהיו בידי מדריכי הקורס הוראות שלא להכשיל אף אחד
מהם! וכשיסתיים הקורס נכניס לחדר שבניתם ציוד תיקני של כיתה -
10 רובי "לי אנפילד" ומכונת יריה "לואיס-גאן"!!! "אבל האנשים
צריכים לעבוד בשדה" אומר אבא. "אין מה לדאוג" עונהו הקצין,
ביקורת תיערך כל 15 בחודש ואז הם לא יהיו בשדה, אלא עם מדים
ליד חדר הנשק ואם יהיו שינויים אודיעך מראש! רק עליך מפקדם יהא
מוטל ללבוש מדים ולשאת נשק מירב הזמן, אך ממילא הודיעוני שאתה
הוא זה אשר שומר על השדות. למותר לציין שהכתר הבריטי ישלם את
משכורתכם בסך של 6 פאונד בחודש. אך מאחר ויהיו לי כל מיני
הוצאות קטנות הכרוכות בדבר, בפועל יגיעו לידיכם רק 5.5 פאונד.
אבא הרים את ידו להצדעה ואמר: תודה לך מייג'ור, כנראה שהחל
מרגע זה אתה מפקדי. אינך צריך להצדיע לי הרי אנחנו מכרים
ותיקים ענהו הקצין. גש בבקשה לחדר הנשק שבמשטרה, שם יחתימו
אותך על רובה כדי שלא תצטרך ללכת עם מדים וללא נשק!
אבא חזר ממסעו זה לאחר יומיים וחצי, כשהוא לובש את מדי הנוטרים
ועטור בדרגת סרג'נט, כובע רחב תיתורה לראשו והעיקר רובה צבאי
חדש על כתפו. וכשנכנס לחצר עם בשורת הנשק ו5.5 הפאונד בהם יזכה
כל בית אב, שת את לבו ל"בוביק" אשר שוטט בגדרת האורווה. הוא
ניגש אל הסוס וטפח בחיבה על צווארו. ידוע ידע שסוס זה יהא רעו
למשך זמן רב!
ואילו אני גם אני עליתי בדרגה, אבל רק בעיני חברי הילדים!
כבר סיפרתי על הדרך הלבנה שהובילה אלינו, ושחשבתיה לגדולה. אך
באחד הפעמים בהם ביקרתי בחורבות אותו כפר שפעם היה ביתי,
הצלחתי לזהותה בינות לקוצים ולחרולים שצמחו בה, והנה דרך של
כלום הייתה, כל כולה 100 מטר. אך היא הובילה אל מה שנקרא בפינו
הילדים "הדרך השחורה" כי הייתה עשויה מאדמת המישור הכהה. היא
החלה במסחה שישבה על כביש האספלט שקשר את עפולה לטבריה. חצתה
את מטעי הזיתים והשקדים של אנשי כפר תבור. השתפלה לה וחצתה את
ערוצו הזורם של ואדי בירה, אותו היינו חוצים כשעגלתנו מקפצת על
חלוקי הנחל ועגלוננו מטיח קללות ומצליף בשוטו למען לא נשאר
תקועים בערוץ הרטוב, ומשם הייתה עולה בתלילות לעברה של הגבעה
שטירה שכנה עליה. וכבר כאן מנינו כבר 7 ק"מ שהיה עלינו לצלוח
כחובה יומית, להביא שק קמח וחמישה ק"ג סוכר וקפה לצורך הכנסת
אורחים, ולעיתים כשהגשם היה מכה בעוז, והיות וחיינו אז לפני
אשר הומצאו יריעות הפלסטיק, היו הורינו מוותרים על המשלוח שמא
יירטב הקמח בדרך, ואם גדלה הסופה לא יצאנו לדרך כלל, מפחד
שואדי בירה ישטפנו אל מורדו. זו הייתה עגלת בית הספר שנשאה
במעמס הזה, מדי בוקר ישבנו בה אנו הילדים שגדלו, כשכובעים
לראשינו בקיץ, ושקי תבואה מקופלים ל"קפושון" כהגנה מהגשם
בחורף, הגנה שהייתה כמובן בעירבון מוגבל מאד. לעיתים הייתה
נקשרת אל אחורי העגלה פרה שהובלה אל בחיר ליבה הלא הוא הפר של
מסחה, והייתה זו מזוררת ומתיזה עלינו את רוקה. וכל זאת כדי
להגיע באיחור אל בית הספר ששכן בדיוק בעיקול הכביש ואשר משמש
היום כ"בית הראשונים" של כפר תבור! קשה לומר שתלמידים טובים
היינו לאחר מסע תלאות יום יומי זה. מה עוד ששיעורה המשמים של
המורה, לא עמד בקנה אחד עם הטבע הפראי שאפף אותנו מדי יום
ביומו! 60 שנה חלפו מאז ועדיין זוכר אני את קולו הרפה שנישא
ברוח של פעמון המנזר שבראש התבור, פעמוני העדרים הגולשים
למעיין בשעת הצהרים, ורוח הערבית הנושבת בקמה ומעלה בה גלים
כגלי ים. את עמודי החוטמית הורודים לעת קציר, את הסתווניות
והכרכומים לעת סתיו, וים הכלניות והנוריות ששטפנו לעת תחילת
האביב. ולך לך תשב בכיתה משמימה ותחשב כמה הם ארבע ועוד חמש,
כשבחוץ משתוללת יפעה אשר כזו. כשהגיעה זו הדרך אל גבעתנו
שהייתה מורמת מעל הכל, ניתן היה לראות הימנה את כיפת התבור
ומסחה לכיוון צפון, וקרוב יותר למטה את פס המים הדק של ואדי
בירה והמעיין שלנו. ובאם הרחקנו מזרחה, צפינו בעיקולו הגדול של
הואדי אותו כינינו
הפרסה ומשם הרחק בערפל זרם לו נתיב המים
אל הירדן שהוא כמובן נסתר כבר מעינינו. ואילו דרומית לנו
המשיכה הדרך השחורה בקו כמעט וישר על פני המישור, כשהיא עולה
ויורדת בערוצי הנחלים, עד שהגיעה אל קו צינור הנפט
כירכוך-חיפה, ושם פנתה ימינה לכיוון "מולדת", רחוק רחוק לשפת
המורד המוביל לגוש ישובי בקעת בית שאן. כ 700 מטר דרומית לנו,
צמח עץ שיזף עבות, אשר הורינו קראו לו "העץ הקדוש" ואנו הילדים
נקבנו לו שם "עץ הסמרטוטים", ומשוכנעים היינו שמאות הסמרטוטים
התלויים עליו הם פריו, ורק לאחר שנים למדתי אודות המנהג לעלות
לרגל למקומות מקודשים כגון אלה, ולתלות בענפי העצים את בגדו של
האדם שעליו היה צורך כלשהו לבקש עליו רחמים. קיבוץ גזית שוכן
היום בדיוק באתרו של העץ, ומעולם לא בדקתי האם שימרוהו בגינתם
או עלה עליו הכורת!
מעבר לעץ היו שני רצועות אדמה מסולעות אשר מסמר מחרשתם של בני
דודינו לא עלה בידה לגבור עליהם, ושם השתולל הטבע בכל גווניו,
פרח פרח ועונתו. כלניות תכולות עין, ונוריות סמוקות, כחול פרחי
העולש ועמודי החוטמית הזיפנית, הקחוונים התגיות והקיפודן, את
שיעורי הראשון בבוטניקה חוויתי שם, ומעולם לא פסקתי ללמוד על
צמחית ארצנו!
ואם בדרך עיסוקנו, הרי שתעבורה הייתה בה, והיינו צופים אנו
הילדים, כשאנו רכובים על כנף השער, בעדרי הצאן והגמלים שהיו
הבדווים מעלים בה אבק עת נדדו לשדה מרעה חדש, וכאילו לא היה
להם שיג ושיח עם הפלחים שנואי נפשם. לעיתים חלף בה טנדר נוטרים
מעלה אבק, ולא פעם חצתה אותה גמלת סוחרים שהגיעו במעלה הנחל
וסחורה ספק מפוקפקת עליהם. גולת הכותרת שבעוברי האורח, היו אלה
שאמא כינתה אותם תוך שהיא שמה אצבע מהסה על שפתיה,
האנשים של
"השורה". אותו נתיב ששימש בזמנו את הקורס האבוד של מ"ג קציני
ההגנה, המשיך ושימש את יורשיהם. ולעיתים לעת ערבית, היו עולים
במעלה הנחל ומגיחים לתוך חצרנו שורה של בחורים ונערות קצרי
מכנסיים כשירכיהם שרוטים מחרולי הנחל, כשנשקם הוא מקלות קפ"פ,
והיו מסתדרים בשורה שעה שראובן או אבא היו מראים להם את המתבן
כמקום אשר ילונו בו!. ואנו הילדים שצפינו בהם, לא ידענו שחוזים
אנו
במגש הכסף של עם ישראל. ועד היום כשלעיתים רחוקות שומע
אני את:
לא הרוח הוא אשר יצא לו, לשוטט בערבה!
ענן אבק כיסה הדרך, חיל פרשים ממיטב החטיבה...
זוכר אני כי פעם ראשונה שמעתי ניגון זה כשהוא עולה מעברו של
קיר הפח של המתבן!
ולעת בוקר כשהיינו מטפסים אל עגלת בית הספר, שוב היה המתבן
ריק, עד שלאחר שבועות, היה עולה במעלה הנחל המחזור הבא של
הקורס.
ואילו אנו הילדים, שהיינו נטולי כל מחויבות עדיין, היה בידינו
סיפק ליהנות מהדרו של הטבע ומשחקי הילדות. מה שאין הדבר היה
אמור לגבי הורינו שהמשיכו להיאבק בטרדותיו של היום יום הזועף.
דאגת הפרנסה והביטחון, ועל הכל השמירה על גבולות חלקותינו שלא
יפרצו, והמאבק המתמיד לשרוד בריא גם שאין רופא, ומחלות המאה
הקודמת עדיין שולטות בכיפה בשמורת טבע זו של ראשית
הציביליזציה!
מין חנות קטנה הייתה ממוקמת בחושה אשר פעם הייתה חדר האוכל,
ומה שהיה נמכר שם אף לא זכור לי בדיוק, בוודאי ובוודאי היו שם
אי אילו מצרכי יסוד דלים כקטניות וסוכר, אך מה שזוכר אני בברור
את שני בקבוקי ה"ברילנטין" (שמן שערות) אחד ירוק ואחד אדום, לא
שהיינו זקוקים להופעה מרהיבה ככוכבי הקולנוע שממילא לא הכרנום,
אלא מהטעם היותר פשוט, כי מדי שבוע היו נוהגות אימותינו לחפוף
את שערנו בנפט מעורב בקצת מיץ לימון כסגולה בפני הכינים ולאחר
היו מושחות את שערנו בנדיבות באותו ברילנטין כדי להקהות את
הריח. (וניתן היה להיאמר שאילו היה מאיר שלו מזכיר תכשיר זה
בספרו
הכינה נחמה היה מביא טובה לציבור) אלא שאליה וקוץ בה,
כי כשהייתה מגיעה אחר הצהרים הבריזה הים תיכונית אל הגליל
התחתון ומסחררת בעלעוליה את עפר הדורות הקמחי של הגבעה,
ואימותינו היו רצות לסגור חלונות ולכסות סירים, היו גלי האבק
דבקים באותו שמן עד לתוך שרשי שערותינו ונזקקנו לחפיפה
מחודשת.
ואם כבר עסקנו בעסקי הבריאות, הרי שהיא לא שרתה שם. הצורך
להגיע אל המרפאה בכפר תבור, ולעיתים במזג אויר גרוע, ותוך כדי
כך לעבור דרך של חתחתים, להגיע לאחר שעתיים ולחזור לאחר שעתיים
נוספות, היה טוב רק למי שרק השתעל. ואם רצינו להעביר חולה של
ממש לשם, היה קיים הסיכוי שנקטול אותו בדרך. ורצה הגורל שכמאמר
הבריות-מחלות באות בצרורות, כך התקיים הדבר גם אצלנו. נחילי
היתושים שעלו מהואדי הביאונו את סוגי המלריה למיניהם, וכל אימת
שדובר במלריה השלישונית זו הנפוצה יותר, בחרו הורינו להשכיב את
החולה, לכסותו, לתת לו הרבה לשתות ולהלעיטו בכינין, בלא להטריד
את שירותי הבריאות הרחוקים. (ממילא לא היה קיים עדיין הביטוח
הלאומי, ואף אחד לא העניק לנו את תמורת אותם ימים מבוזבזים.)
מלריה זו אליה וקוץ בה, מאחר וחלית צפוי היית לחלות בעתיד. ומה
לעשות שהתפרצויותיה היו בחזקת מגפה ולעיתים פקדה 7 מתוך 9 בתי
אב באותו זמן, והבריאים רצו כל הזמן לטפל בחולים. אך שחלה אבא,
בחר לעצמו דווקא את המלריה הטרופית וכשחומו עלה עד מאד נאלצו
לטלטלו עד לבית החולים שבעפולה שם בילה כשבועיים כשחלק מהזמן
מטפלים בסיבוכים שנבעו מטלטולי הדרך!...ובין קדחת לקדחת זכינו
גם לביקורה של ה"פופוטצ'ה" דהיינו קדחת זבובי החול ויום אחד
שעה שאמא חלתה במחלה זו, צנחתי אני בכורה מחמורו של מיכ'ל
ושברתי את ידי, אף אחד לא סיפר על כך לאמא שלהטה בחומה, ריפדו
עגלה בכרים כדי שלא תטולטל ידי והדהירוה לכיוון מולדת, משום
שלכיוון זה הייתה הדרך יותר מפולסת יחסית, ושם במרפאה זכיתי
לחבישה ראשונית, אין זוכר אני איך הגעתי לבית החולים בעפולה,
כנראה קיבלתי שם גם זריקת טשטוש. ואמא כל אותו זמן קראה לבעלה
ולבנה שיבואו ומי שנכנסה זו הייתה השכנה!
צעירות היו משפחותיהם של הורינו ומדרך הטבע גם הגדילו את
משפחתם, אך גם הריון ולידה שנחשבים בימינו לבריאות בהתגלמותה,
היוו בתנאים של אז לסיוט אשר חייבים לעוברו. וכך סיפרה לי אימי
על אותו ליל סופה מצמרר בו שכנתנו, אשתו של משה, הפילה את
ולדה...
...לערך בשעה 8 בערב הקיש משה על דלתנו ובתחילה לא שמענו את
נקישתו מחמת תיפוף טיפות הגשם הכבדות על גג הפח של המטבח,
וכשנכנס הודיע כי אשתו תקפוה צירים והיא בחודש הרביעי עדיין!
יצאו אבא ומשה אל האורווה ורתמו את העגלה לזוג הפרדות ומלאו את
העגלה בשקים יבשים כהגנה מפני הגשם, ויצאו לדרך הארוכה למסחה
כשהם משאירים את אמא כדי שתשמור על אשתו של משה. שעה ארוכה הם
דפקו על דלתו של הרופא שלא פתח להם מאחר והתלבט בין שבועת
הרופא שלו לבין חוסר רצונו לצאת אל הסופה. ולאחר שפרצו את דלתו
והושיבוהו בכוח בעגלה ופנו לדרך חזרה כשהם מסתכנים בערוצו
השופע של ואדי בירה, וכשהגיעו סוף סוף בחזרה לאחר 4 שעות. כבר
לאחר המעשה היה הדבר, ואמא שהגישה לאותו אומלל כוס קוניאק על
מנת שיתחמם, הראתה לו עיסה דמית בדלי ששימש לאגירת מים...
תבחשי בדלי, אמר הרופא, כדי שנוכל לראות אם יצא העובר! ועל
המשך הטיפול אין אמי מספרת עוד כי לזכרם של הדברים נחנקת היא
בדמעתה...
ושכרעה אמא ללדת את אחותי כבר הייתה לנו משאית קלה, יד שניה או
שלישית מעודפי צבא הוד מלכותו לאחר קרבות אל-עלמיין, עד היום
זוכר אני אותה, את הגה הימין שלה והחור שנפער בגג הקבינה מעל
ראשו של נהג המשנה שתפקידו היה להציב מקלע דרך אותו חור מתי
שתקפוה מטוסים גרמנים. לא כשירה הייתה לטפס במעלה התלול של
ואדי בירה ולכן שימשה רק בדרך מולדת ולצרכי השדה בלבד.
אותו יום, יום של גיוס היה וכולם כולם התגייסו לשדה חומוס
שהבשיל על מנת לקטוף ידנית את תרמיליו בטרם יקטפו ע"י שכנינו.
וכך כשחשה אמא בצירים שפוקדים אותה יצאה אל החצר, והנה אין נפש
חיה!! לאחר כשעה כשהיא אפופה בפחדיה, נכנסה המשאית לחצר כשהיא
עמוסה במחזור הראשון של שקי התרמילים שנקטפו. אמא פנתה אל
הנהג, שהיה אחד הרווקים שבחבורה, ולא מצוי בסודם של הדברים
והצהירה שעליו לקחתה לבית החולים. דוד הנהג בחן אותה בעיניים
תמהות, "את משוגעת? באמצע הקטיף? את לא יכולה לחכות לערב?" אמא
גררה עצמה אל מול פני המשאית והצהירה, "אתה לוקח אותי
עכשיו!..." ולא עזרו לדוד כל תחנוניו ובקשתו לפרוק קודם כל את
שקי החומוס, נאלץ היה להוביל את אמא לבית החולים. אחותי נולדה
על מדרגות הכניסה לבית החולים, והמשכו של גיוס החומוס נדחה
למחר. וכשהגיעה אחותי הקטנה לאחר שבוע בחזרה לטירה, אמרתי
ש
דליה שם יפה הוא וכך אני הוא שנקבתי בשמה!
כמה זמן לאחר מכן, ואיני זוכר כבר משום מה לא הלכתי לבית הספר,
כפתה אמא על אבא לקחתני עמו לסיבוב השדות שלו כשהיא טוענת
שמרוב שעמום אני מנדנד לה יתר על המידה ומפריע לה לטפל באחותי.
לא בקלות נכנע אבא ללחציה אולם לבסוף נשבר. וכך רכוב הייתי
לפני אבא על גבו של "בוביק" וכל שהיה בדעתי זה צער עמוק שאין
רגלי מגיעות למשוורות האוכף. היה זה בימיו הראשונים של החורף
אותם ימים שלאחר הגשם הראשון. שדותינו כבר היו חרושים וזרועים
ברובם עוד מלפני הגשם ע"י הטרקטור החדש שהגיע אלינו ושהיה אמנם
בעל 4 אופנים אלא שהיו עשויי ברזל וקוצי מתכת דבוקים בהם כדי
שלא יחליקו, ומובן מאיליו היה שהפסד גדול של קרקע היה בכך משום
שחלקותינו הקטנות והפזורות לא תאמו בדיוק להיקף הסיבוב שהיה
עליו לעשות בסופם של התלמים. ואילו שכנינו עונת החריש בעיצומה
הייתה להם, מחרשת המסמר שלהם יכלה לחדור את הקרקע רק לאחר הגשם
והם ניהלו מרוץ צמוד בזמן שהיה להם בין גשם לגשם על מנת
שיספיקו לזרוע את תבואתם. וכך טופף לו בוביק לעברו של הטרקטור
שסבב בשדה על מנת לשדד את השארית אותה לא הספקנו לעשות. פתע
עצר אבא את בוביק, משהו הסב את מבטו לחלקתו של סאלם, היה נראה
לו שהיא גדלה מעבר לממדיה, אט אט קרב לחלקה כדי לא לתת לסאלם
את התחושה שחוואג'ה יעקוב חושד בו במשהו. כשסבב סאלם לחרוש את
התלם הנגדי והרים רגע את מבטו מהתלם שחרצה מחרשתו, ופתע ניצב
מול חזהו החום של בוביק!
אבא שהיה בעמדה נחותה כי לא יכל היה להיכנס לקרב בגלל נוכחותי,
ידע שרק הדיפלומטיה תצלח במקרה זה. ואף סאלם ידע בחושו שאין
הוא עתיד ללקות בגופו כמו אשר לקה סעיד. ליתר בטחון הורידני
אבא מגב הסוס והורני להחזיק חזק באפסר והוא עצמו ירד על מנת
לשוחח עם סאלם. וכך ניצבתי כשבוביק מזורר לתוך אזני ואני צופה
במשא ומתן...
סאלם שידע היטב שאל לו לתת לחואג'ה יעקוב להתקרב אליו יתר על
המידה לא נותרה בידו ברירה, כי אבא הקיף את כתפו בידידות כאילו
אחים שנפגשו הם לאחר פרידה ארוכה. "מרחבה יא סאלם, בוקר יפה
היום..." אכן יפה הוא חוואג'ה, ענה סאלם. יא סאלם שכני, מה קרה
להן לאבני הגבול שלך? ואכן קו אבני הגבול לא היה ישר כפי שהיה,
אלא שהתעקל כ 3 מטרים לחלקתנו, ולא עוד ניכר היה באבנים שנהפכו
שלא בחכמה על פיהם כי קו הבוץ שלהם היה מופנה כלפי מעלה. "זה
הגבול שלי, טען סאלם!" ואילו אבא הוליכו אל האבן הראשונה והראה
לו את הקו המתעקל ומהיכן מתחילות האבנים להיות עטויות בבוץ.
"באמת שאיני יודע על כך דבר..." טען סאלם להגנתו. העץ הקדוש
נשקף למולנו ממרחק של כ 100 מטר. ואבא הציץ בו ושאל את סאלם:
"האם מוכן אתה לתלות את הכפיה שלך בענפיו של העץ ולספר לו שנס
גדול קרה בתחומו הלילה ואבני הגבול צעדו בו כאילו מעצמם? הרי
יודע אתה שמי אשר תולה בעץ את בגדו תוך דבר שקר אינו מוציא את
שנתו!" סאלם נראה כמי שהציבוהו וגבו לקיר. "יא חוואג'ה, אבו
טאפש לא נראה כבר בכפרנו כשנה ולכן חשבתי שאללה לא יכעס עלי אם
אחרוש קצת מחלקתו..." יא סאלם הטחו עיניך? וכי אינך יודע שאני
הוא שקניתי את חלקתו של אבו טאפש, ובהרבה הרבה כסף? אבו טאפש
יושב עכשיו ברבת עמון ובונה לו שם בית בן שתי קומות לא רחוק
מביתו של האמיר! האם אתה רוצה שאקנה גם את חלקתך, ואולי יספיק
לך הכסף לבית יותר גדול מאשר לאבו טאפש? וסאלם שמבט החמדנות
עלה לשניה בפניו, נזכר בפתאומיות מה יהיה בסופו אם יגיד כן,
ענה לאבא..."איני יכול יא חוואג'ה..." והשפיל מבטו. בואדי מפחד
אתה מהשבאב שהגיעו מיפו? שואלו אבא. "אני יכול לגרום לכך שילכו
מכאן, פשוט אספר למושל המחוז שאנשים שאינם תושבי טירה סובבים
בכפר ומתסיסים את הרוחות!" זיק של תקווה זרח בעיני הפלח ואבא
שאלו מיד, " מסור לי את שמותיהם ואעשה זאת..." ואבא רשם את
שמותיהם בפנקסו על מנת למסור אותו למפקדת המודיעין של ההגנה.
ועכשיו, אמר אבא, הבה ונזיז את האבנים למקומם שהיה! שמת את לבך
למעופם של הציפורים? גשם עתיד לרדת הלילה ולא תספיק לחרוש את
חלקתך! וכשסאלם ואבא סיימו להזיז את אבני הגבול למקומם הציץ
אבא בגלגל החמה ואמר: באמת מאוחר כבר... אבל אתה תספיק! והוציא
את אקדח הזיקוקין שלו ואותת לטרקטור שיקרב אליו.
ובפנותו לטרקטוריסט אמר לו: " שמע ניסן, חרוש בבקשה את קו
הגבול מהצד שלנו על מנת להדגיש את הסימון, ולאחר מכן תכנס
בבקשה לחלקתו של סאלם, הוא שכן טוב והבטחתי לו שתעזור לו לגמור
את החריש!" להתראות יא סאלם! אמר אבא תוך שהוא מניפני בחזרה אל
האוכף.
שעה ארוכה התווכחו ביניהם אבא ואמא על נושא צאתי באותו יום
לסיור השדות, הויכוח נערך באידיש כנראה כדי שלא אבין את
המדובר. אך לא ידעו הם אז שאומנם איני דובר בשפה זו, אך מזמן
מבין אני את עיקרי הדברים!
לילה אחד לעת קציר, נשאר אבא לשמור על הקומביין שנותר בשטח.
ועם חלוף השעות החליט לחלוץ את נעליו כדי לאוורר את רגליו.
לעולם לא נדע מה הכישו בעקב רגלו אך עם בוקר צבתה הרגל ושוב לא
ניתן היה לדרוך עליה, והיות ותפחה משעה לשעה, שוב דהרה עגלתנו
וחצתה בסערה את ואדי בירה אל אותו
רב מג הרפואה אשר במסחה,
והוא אשר שאב את ידיעת הרפואה שלו בקרב הפרטיזנים של טיטו,
החליט שעליו להקיז את הנוזלים מהרגל הנפוחה, אמר וגם עשה. ולעת
ערב כשגברו הכאבים הסתבר לנו שעקבו של אבא הזדהם, גם הרופאים
אשר בבית החולים כשהקיזו את המוגלה מתוך הפצע קצרה ידם מלעזור.
ושנים רבות לאחר מכן היה צועד אבי על רגל דלוקה כשמפעם לפעם
מנסה עליו איזה שהוא רופא תרופת פלא חדשה. לאחר כ12 שנים פגשו
אמא ואבא את המטפלת שטיפלה בי עוד במשק הפועלות שבעפולה ונגררו
אחריה לביתה, ושם בהציגה את אבי לפני בעלה שהיה כירורג בבית
החולים בבאר שבע, אמרה לבעלה: "תבדוק בבקשה למה צולע יעקב..."
כשנסתיימה הבדיקה הודיעו הרופא ששתי בשורות בפיו, האחת היא
שהעקב ללא תקנה הוא, והשניה שאין אדם צריך עקב כלל ועיקר, אפשר
להסתפק בכרית הגבהה בתוך הנעל, והודיע לאבא שמחר בשעה 8 עליו
לבוא אל בית החולים ושם יכרתו את עקבו לצמיתות. וכך הבריאה
רגלו של אבא, אך איש לא החזיר לו בחזרה את שנות הבריאות שנחסכו
ממנו.
3 שנות טירה החלו לקרב לסיומם, חוסר היכולת להתפרנס מחלקות
האדמה המקוצצות, ו 5, 5 הפאונד של מייג'ור בלוסום שהפכו אט אט
לאבק עם האינפלציה שפקדה לאחר המלחמה את בריטניה הגדולה.
המחסור והלחימה היום יומית בתנאי חיים שתואמים היו רק את ראשית
המאה העשרים עשו אט אט את שלהם, וחיכוכים קטנים החלו לסדוק את
מרקם החיים שבמקום. עצביהם של האנשים היו מתוחים לעיתים עד
פקיעה, וכמו בכל מערכה צבאית כשהמטה מחליט בה להחליף יחידה
שנשחקת, כך חל הדבר גם על טירה.
יום אחד התבשרו הורינו שבערב תתקיים אספה חשובה עם נציגי מחלקת
ההתיישבות, הרצפלד לא בא לישיבה זו, הוא שלח את סגניו במקומו.
כלל נקוט היה בידיו שהוא מופיע רק בימי הולדת ומעולם לא הופיע
בטכס ההשכבה! וכשקמו נציגי המוסדות לדבר נפלה דממה על אבותינו.
הוסבר לנו ששעת התמורות מתקרבת והולכת, ועיקשות שכנינו שלא
למכור את אדמתם הולכת ומחריפה ומאחר וצופים כי העימות כאן יהיה
צבאי בעיקרו, ואין להם כל כוונה להפקיר לכך קבוצה של בני אדם
שמטופלים בילדים ואשר נתנו 3 משנות חייהם ובריאותם על החזקת
עמדה קדמית זו. ומי ישמור על האדמה? העז אבא ושאל... ישנו
גרעין של קבוץ של השומר הצעיר, כולם צעירים ואין עדיין משפחות,
ובזמנים קשים אלה הם יחליפו אתכם מהמקום שאתם הגעתם אליו!
חייליה הנאמנים של התנועה הציונית היו כולם, והרכינו ראש בפני
ההכרח, אך הרגשת חידלון ומרירות אחזה בהם. אך "מפקדיהם" גם
נתנו להם עצם באומרם שלא רחוק מכאן, ליד תמרה, עתיד לקום מושב
שיקרא "רמת צבי" ומאחר והגרעין המיישב אותו דל בכוחותיו הם
מציעים לנו שנאחד כוחות ונלך להרים את המשא ביחד! ומובן מאיליו
שתקציבי ההתיישבות שמגיעים לנו ילכו אחרינו לשם, ואם מי מאתנו
שאינו רוצה דווקא למקום זה תקציבו ילך אחריו למקום בו הוא יבחר
להתיישב בו!
דמומים חזרו אבא ואמא מהאספה. ואבא אשר רצה להצטרף אל חבריו
לרמת צבי, ננזף קשות ע"י אמי שאמרה שתלך לכל מקום בארץ בו יש
אדמה הזקוקה לחריש, אך אין היא מתכוננת כלל ועיקר לראות כל
בוקר מימי חייה
את האדמה שנגזלה ממנה נשקפת אל מול חלון
ביתה! והיות ואבא היה אומנם חוואג'ה גדול בעיני שכניו, אך
בעיקרו של דבר היה בעלה של האשה שאתו, נכנע לה ולבו בל עמו
כנראה שעד יומו האחרון! וכך הגענו למושב ביצרון!
לאט הועמסו חפצינו הדלים על שורת המשאיות שעתידות היו לפזרנו,
כשמעברה של הגדר צופה בנו עטייה והשבאב שלו... ניכר היה בו
ששמח מאד על המפנה וחיכה שנזוז על מנת שיתן אות לנתיניו לבזוז
את היתרה! הנפתי ידי לשלום לנילי בתו של ראובן שהייתה חברתי
להרבה משחקים וטפסתי על המשאית...
...עננה של אבק עלתה מעבר לדרך השחורה ולחצר הגיעה למגנת לבו
של עטייה, שיירת המשאיות של קיבוץ גזית. ואותו יום שזוכר אני
אותו תוך צביטה בלבי, הפך בעבורם
ליום חגו של המשק!
כ- 5 משפחות מחבריהם של הורי פנו לעבר רמת צבי, ואילו יתרתם
נפוצו ברחבי הארץ כשהם ממשיכים לתת למדינה שבדרך את מה שבידיהם
לתת היכן אשר יהיו. ועם הזמן גם נשכחו מהם החיכוכים הקטנים,
ונותרה רק החברות... וכך ניצבו כולם למול עדשת המצלמה שלי,
עשרים שנה לאחר מכן כשבאו לחתונתה של אחותי.
ואילו כ3חדשים לאחר נטישתנו פרצה לה
המדינה! ובמספר מסעי קרב
שעשו נערי
מגש הכסף, אלה אשר שרו פעם מעבר לקיר הפח של
המתבן שוחרר הגליל התחתון. ותושבי טירה, כאוכב אל הווא ואינדור
החליפו אותנו בבעלות בת 2000 שנה על מקל הנדודים... ורק תמרה,
כפר מיסר ונעורה נותרו לנסות לחיות כאזרחיה של מדינת ישראל!
ושוב לא צריך היה לשמור על האדמה, כי כולה שלנו הייתה.
לרגע הרהרתי כי תם הוא סיפורי, ואף שלחתיו אל המדפסת כדי
להדפיסו. אספתי את הדפים המודפסים וכרכתים בעטיפה משרדית.
הנה אמא, רצית שאכתוב וכתבתי...
זה הוא סיפורה של טירה!!
אמא הרימה את ראשה השב מעל הדפים... וזה הכל? שאלה בטרוניה,
חשבתי שידפיסו זאת בעיתון כדי שכולם ידעו! תוציאי זאת מראשך
אמא, עניתי לה. לא קוראים לי
מאיר שלו ואף אחד לא ידפיס זאת.
וחוץ מזה אף אחד לא יקרא את אנשי בראשית ב', כמו שלא יקרא גם
את אנשי בראשית א'.
את אף אחד לא מעניין יותר איך קמה המדינה
ולמה. ואם היא מעניינת את מישהו היום, אז זה רק מאיפה אפשר
לחלוב את עטיניה!
אמא הרכינה את ראשה ואמרה: אז הכל הכל היה לחינם?!!
לא אמא, עניתי לה, יש שם קיבוץ וילדים רוכבים על אופניהם על
המדרכות. ויש ממטרות על שדה האספסת ופרות גועות ברפת. והרבה
מים יש והטפטפות משקות את המטע שלמרגלות גבעתנו!
וכל זאת את ואבא וכל חבריכם עשו! אתם בניתם את המדינה הזאת!
ויכול שטוב היות שאנו נהפכים אט אט לעם ככל עם, אשר מולדתו
מובנת בעיניו, כי סתם הוא נולד בה, ולא חי בדור שחלם עליה!
תמיד טוב שיש חלומות, אמרה אמא, כי לולא הם היכן היינו
היום?
סוף דבר
טירה
נוסעים בכביש 65 זה אשר קושר את עפולה לכפר תבור.
בתחתית העמק ממש לפני תחילת העליה לכפר תבור ישנה פרשת דרכים
בשם
צומת גזית ותחנת דלק בה, עליכם לפנות שם לכיוון דרום
דרום מזרח על כביש 7276 ולחלוף על פני קיבוץ עין דור וכפר מיסר
ולפנות שמאלה בפניה לקבוץ גזית. צריך לאחר הכניסה לחלוף דרך
המשק לכיוון חלקו הצפוני, ושם כאשר נגמרים מבני המשק עולים על
דרך העפר שכונתה בסיפורי
השחורה. ולאחר כ 700 מ', עם סוף
המטעים, מגיעים
לגבעה.
חשופה כליל הגבעה הזאת... אי מי ישר את המבנים שעליה עם דחפור.
ורק אולי חפירה ארכאולוגית תגלה את יסודות בתינו הדלים, ואולי
כדור מוריק של אקדח פרבלום בתחתית המערה ואת גל האפר לפתחו של
התנור שאבא בנה למען יכלו אימותינו לאפות לחם משק הקמח שהועלה
בעגלת בית הספר.
ואולי אם שעת בין ערביים היא ושמיעה חדה לו ישמע אולי בקול לחש
את קולה של אמא העולה מהעבר...
"בוא הביתה, אוריק, צריך ללבוש
חולצה ארוכה ומכנסיים, עוד מעט באים היתושים..."
אך לזה אשר יעלה היום בגבעה ויצפין עד למורדה הצפוני צפוי
לראות למטה את מאגר המים ששוכן באתרו של המעין את כפר קיש וכפר
תבור וכיפתו דמוית הקסדה של הר תבור, ואם תהא הרוח צפונית עלול
הוא לשמוע את דנדון פעמוני המנזר. ואם יפנה מערבה יראה את
סעיפה הצפוני של הדרך השחורה לאחר שחצתה את ערוצו של הנחל. ואם
יצעד המבקר כלפי מזרח יראה מעל הגבעה את ערוצו הגדול של נחל
תבור כשקני סוף והרדופים עוטרים את גדותיו שעדיין יוצרים את
פרסת הסוס. וכלפי דרום יראה את הדרך השחורה החוצה את הקיבוץ
וממשיכה הלאה על פני המישור לכיוון טייבה ומולדת.
ואם תבואו באביב, שפעת פרחי הבר תקדמכם, ולעת קציר תניד הרוח
גלים של ים בתבואה בינות לעמודי החוטמית הזיפנית.
אולי בכל זאת היה הדבר כדאי, אם כי יכול היה להיגמר יותר שמח.
אך בכל זאת נוקשות שם הממטרות וילדים רוכבים על אופניהם
בשביליו של הקבוץ!
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.