יכולתי להביט בה במשך ימים שלמים. בלי לגעת בה, בלי לשמוע
אותה... רק להביט בה. רק מלהסתכל יכולתי להרגיש כל מילימטר
בגופה נוגע בשלי, את השפתיים שלה על השפתיים שלי, את היד שלה
בתוך שלי. ככל שהסתכלתי, הדמעות שרפו, אבל לא היה אכפת לי, לא
יכולתי להפסיק.
"זה יותר גרוע מקוקאין - מנה אחת, רק ניסית, ואתה מכור, כבר
אין לך דרך חזרה", כל מי שמכיר אותה אמר לי את זה.

אני לא הייתי צריך אפילו לנסות. מהפעם הראשונה שהיא אמרה לי
שלום היא כבר שרפה לי בתוך העצמות, השמידה ואיכלה כל רגש אחר,
מילאה את החלל באש התמידית שלה, ועד היום זה לא מפסיק לשרוף.
עד היום, כשאני חושב על זה, אני לא יודע מה כל כך משך אותי
אליה מההתחלה... יש כל כך הרבה. יותר מהכל אני זוכר את
העיניים. כן, העיניים האלו יכלו לראות את כל מה שהסתתר לו עמוק
בתוך הנפש שלי, למצוא את המקום שכואב ובלי לומר מילה, במבט
אחד, להעלים את כל הכאב ולהשאיר במקומו רק שלווה. העיניים האלה
אמרו את מה שהשפתיים לא יכלו להביע. הרגשתי שאם אני אביט לתוכן
מספיק זמן, אני פשוט אלך לאיבוד בתוכן, ואף אחד לא ימצא אותי
שם; שם יהיה לי טוב.

אני לא יודע למה, אבל אין לי הרבה תמונות שלה בראש. יש אחת
שעולה בכל פעם שאני חושב עליה - תמונה מאיזו פעם שראינו סרט
במועדון של הנוער בקיבוץ שלה, ושנינו השתלטנו על אחת הספות,
והיא נרדמה על הברכיים שלי. החיוך הקטן הזה שהיא חייכה מתוך
שינה היה הדבר הכי שלו שראיתי בחיים שלי. החיוך הקטן נחרט לי
בזיכרון ושרט לי את המוח כמו ששום דבר אחר עד היום לא הצליח.
אני לא יודע על מה היא חלמה אבל אני משתדל לחשוב שזה היה עליי,
שאני גרמתי לה לשלווה, שגרמתי לה לחייך... אחרי זה, מישהו אמר
לי שנראיתי כאילו אני האדם המאושר ביותר בעולם, שזרחתי כאילו
אלוהים החליט לשפוך עליי טיפה מאורו. אני לא יודע בקשר לאור,
אבל מאושר הייתי.

עוד דבר שלא עוזב אותי זה המגע שלה. יכולתי להחזיק את היד שלה
במשך שנה בלי לעזוב ולא היה נמאס לי. יכולתי להרגיש את הנשימה
החמה שלה על הפנים שלי, וכל נשימה שלה רק חיזקה וחיזקה את האש
שלה, שבערה בתוכי גם כשלא נשאר כבר מה לשרוף. הנשיקה שלה,
הרכות הזאת שתוך רגע פתאומי אחד, שאף פעם אי אפשר לחזות מתי
הוא יגיע, הופכת לסערה סוחפת של תשוקה, של סחרור פראי ובלתי
נשלט, ואז באותה הפתאומיות היא נרגעת, ושוב היא חוזרת, הרכות
הזאת שלה שאין מילים בעולם שיכולות לתאר אותה. מדי פעם אני
מרגיש את היד שלה על החזה שלי בדיוק באמצע, ממש מעל הלב. את
הנגיעה הזאת אני זוכר יותר מכל השאר, ולמרות שמאז אותה נגיעה
עברה כבר יותר משנה, אני מרגיש אותה. מדי פעם נראה שנשארה שם
כוויה שהגיעה עד הלב, ושלא מפסיקה לשרוף.

כבר המון זמן עבר מאז, והייתי כבר עם שתים אחרות, אבל הלהבה
שלה עדיין משתוללת בתוכי ובולעת כל רגש אחר שמנסה להיאבק בה.
היא התגייסה כבר, ולא יוצא לנו להיפגש הרבה, פעם בשבוע אולי,
כשכל החבר'ה יושבים אצל בנצי בחדר ומעשנים נרגילה. לפעמים היא
באה עם החבר שלה, אחד מהקורס שלה בצבא, ומדברת איתי כאילו כלום
בעצם לא קרה; ואני יושב, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, עוקב אחרי
כל תזוזה שלה, כל מבט שלה, כל נשימה... וכשהדמעות מתחילות
לשרוף שוב, אני מוריד את הראש ומנגב אותן בשקט כזה, שאף אחד לא
יראה, ואם שמים לב אני אומר שזה העשן של הנובלס או האלרגיה,
ועדיין מקווה שאולי היא תבין שהאש שלה עדיין שורפת אותי
מבפנים.