יצאתי מביתי. הלכתי, נסער וממהר, לעבר תחנת האוטובוס, תיקי על
גבי. כרגיל, מאחר לבית הספר. הגעתי לתחנת האוטובוס. ראיתי את
הקו שלי, עומד ברמזור.
כדאי לחכות עוד חמש דקות שלמות עד הקו הבא, שבהן בטוח אאחר
לבית הספר, או לרוץ עכשיו, מהר, אל האוטובוס המעט-רחוק? (כך
אני אספיק להגיע לבית הספר).

כן - אני ארוץ!
דפקתי את הספרינט של החיים שלי. בחיים שלי לא רצתי מהר יותר.
בכל זאת, כבר נמאס לי לאחר לבית הספר... נמאס לי לעשות את
העונש הקבוע - לקום בשבע, כדי להספיק לשעת אפס...
הייתי מעט רחוק מהתחנה עצמה, ואם לא הייתי רץ מהר יותר - לא
הייתי מגיע ליעד המבוקש. ההבדל ביני לבין האוטובוס עכשיו היה
שלוש מאות מטר, לפי הערכתי.
"אתה חייב להצליח! חייב!", קראתי בתוך מוחי, מנסה לעודד עצמי
לרוץ מהר יותר.
הרגשתי את נשימתי, רגליי כאבו, ריאותיי התפוצצו בקרבן. ליבי
דפק חזק, מרוב אנרגיה ומהירות.
אני חייב להגיע לתחנה! חייב! האוטובוס לא יישאר שם כל היום!

הבטתי לשנייה בשעוני - שמונה ועשרים. עוד עשר דקות עד לצלצול
שיכריז על פתיחת יום הלימודים.
כואב לי! כואב לי. אני לא רגיל לרוץ מהר כל כך, אבל זה
חשוב!!!
ניסיתי להגביר מהירות, אך פשוט לא הצלחתי. לא הצלחתי, אבל לא
הפסקתי. רצתי בקצב אחיד ומהיר. מהמראה הצדדית של האוטובוס
ראיתי את הנהג, איש מבוגר בשנות השישים לחייו. שיערו מאפיר,
חצי מגולח. הוא מטופף על ההגה שלו במהירות, בעצבנות.
זהו! הגעתי! עכשיו אני ממש ממול. דופק, ומתדפק על דלת
האוטובוס, אך הוא לא פותח! הנהג הבן-זונה הזה לא פותח! אוף!
אוף! אוף!
ניסיתי שוב, ושוב.
הוא נסע.
אני רואה את האוטובוס מתרחק ממני.
הרגשתי כל כך הרבה זעם, וכל כך הרבה שנאה כלפי הנהג הזה.
בן-אלף!

"בוום!", שמעתי.
כל האוטובוס התרסק.
זה נורא, זה מפחיד.
זה איום, זה מזוויע.
נורא! נורא ואיום!


ואני, אני כמעט רצתי אל המוות, אילולא הנהג הבן-זונה הזה לא
היה מציל אותי...