נראה כאילו כ"כ הרבה זמן חלף מאז. ואולי, בעצם, אלף שנה הם אכן
הרבה זמן, לא כן? קר כ'כ במגדל הזה שהיא חיה בו. היא יכלה
לגרום לאבנים המסותתות להפיץ חמימות ונועם במעונה, אולם כנראה
שאין היא חפצה בכך. היא מסתובבת אנה ואנה, שובל שערה נגרר על
הרצפה. אלף שנה הם לא זמן רב במונחים היסטוריים "כי אלף שנים
בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה." אלף שנה הם כמו
כסף קטן בחריטו של הא-ל. אולם עבורנו בני האנוש אלף שנה הם
המון זמן, זמן כ"כ רב שהמצאנו עבור יחידת זמן זו שם מיוחד -
"מילניום".
הוא שוב העיר אותה, הסוהר שלה, כך היא קוראת לו ספק בצחוק ספק
ברצינות. ומתחוור לה שעוד מעט אלף שנה ימלאו לימים הנוראים
ההם. היא מדדה אנה ואנה כמו מת מהלך לעבר חלון גדול שנפתח
בחלקה העליון של הטירה אל מול אספקלריא מאירה. אולם בעצם היא
אכן מת מהלך, הריי מה מבדיל מת מן החי? וכי אדם הלכוד בתאוותיו
אינו נחשב כמת? והיא שנלכדה בתאוותה לעצב ולמועקה על אחת כמה
וכמה לא נחשבת כמתה? כעת מחר ימלאו למותה אלף שנה.
ובכן, הוא שואל קצר רוח, מה את רואה?
היא מתרוממת אל אדן החלון שוטפת עיניה באור הרענן, ואז פונה
להביט באספקלריא, שהולכת ונעשית סמיכה יותר כמו מרק, הוא אינו
מבחין בשום דבר שמתרחש, אולם היא מתחילה לשמוע את הקירות
מתלחשים קולם הולך ונעשה רם יותר ויותר עד שהיא שומעת אותם
זועקים כמו רעם, קוראים בזעם, כאילו נצרו בתוך אבניהם סודות
מקדמת דנא וכעת כשיש סוף סוף מישהו שמוכן להקשיב, הם נושאים
משלם ויאמרו "כה אמר ד' צבאות על הנביאים הנני מאכיל אותם לענה
והשקיתם מיי ראש,
הנה סערת ד' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול.
לא ישוב אף ד' עד עשתו ועד הקימו מזימות ליבו באחרית הימים
תתבוננו בם בינה.
לא שלחתי את הנביאים.
והם רצו.
לא דיברתי אליהם.
והם נבאו.
אם ייסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ד'?
הלא את השמיים ואת הארץ אני מלא נאם ד'.
והם שורקים ומייללים כל כך חזק עד שהיא מרגישה שהפעם היא תתחרש
או תצא מדעתה למשמע הלחישות הנוראות הללו. עיניה מתגלגלות
בחוריהן קרביה מתהפכים והיא נופלת ומתחילה לפרכס ולפרפר. הוא
יודע שאין דבר שביכולתו לעשות כי את הקירות אין להסות מרגע
שאלו נקראו לפתוח את סוגר לבם כי אם אשר כילו דבריהם ויהסו.
והיא מתגלגלת ומפרפרת כמו חיה שנורתה בציד.
היא מבקשת את נפשה למות אולם אין ביד הקירות לעשות דבר כי אם
לומר את דברם אשר נצרו עימם.
היא מטיחה ראשה בקיר כאחוזת דיבוק עד שדם מתחיל לזוב מרקותיה,
היא שורטת את כל גופה ומטיחה עצמה על הקירות ועל רצפת האבן
ומזילה ריר כמו כלב מוכה כלבת.
ואז זה מפסיק.
ורק ברגעים אלו אחרי שאם השאול האיומה והנוראה יוצאת מתוכה,
אחרי שהשמות שעושים בה דברי הקירות נפסקים. היא מרגישה שלווה
אמיתית כזו שהיא מייחלת לה כל אימת שהיא פוקחת עיניה לחשכה.
שלווה שמתפוגגת תוך כמה שניות ומופיעה רק אחרי שהיא מחרחרת כמו
משוגעת בהאזנה לקירות. ואז הוא שואל אותה.
נו, את מתכוונת לספר לי?
כרגיל, לא משהו חדש.
היא מנגבת את הרוק שניגר עד צווארה ומוציאה ממחטה לנקות את
שיריי הדם שנקרשו על שובל שערה.
מה הם אמרו בדיוק?
אתה יודע שאני אף פעם לא זוכרת מה הם אמרו בדיוק.
הם לא אמרו דבר על אדוננו מלך המשיח?
ל - א, היא מותחת את ההברה הבודדת על שפתיה.
ויורדת מעליית הגג המוארת אל חשכת המגדל. היא חשה לאות מתפשטת
באבריה ומתיישבת על גרם המדרגות כדי לאזור מעט כוח, אחרי הכל,
הדרך למטה כה ארוכה. היא מסלסלת קצוות שיער בין אצבעותיה.
ונזכרת איך הכל התחיל בדיוק היום לפני אלף שנה.

"אני לא מוכנה שיתקעו לי שום מבחן לפני הסילבסטר, אנחנו הולכים
לדחות את המבחן" אומרת ג'ניה במורת רוח גלויה.
היא ללא ספק תדחה את המבחן, לא ועדת כיתה ולא אף אחד אחר. היא
תעשה זאת בעצמה, גם אם על שאר האנשים זה לא היה ממש מקובל. אבל
האם יש מישהו שיתנגד אי פעם לדחיית מבחן? שהריי בני אנוש שוגים
לחשוב שדחיית הקץ שוב ושוב תביא בסופו של דבר לביטולו.
לא הייתי זוכרת מתי בדיוק חל המילניום אלמלא הייתי זוכרת
שנפגשנו בסוף כיתה י"א והיינו יחד עד, אמנם בצורה דיי מקרטעת,
אולם יחד עד החורף של כיתה י"ב.
התקשרתי אליו לפני הסילבסטר ובטמטומי שאלתי אותו אם הייתה
נשיקה והוא דיווח בגאווה "ברור שהייתה נשיקה" אולם אני מקדימה
את המאוחר.
ג'ניה בכל אופן אכן הצליחה לדחות את המבחן וכמובן מצאה לה
דרכים שונות לבלות את המילניום ויותר חשוב מכך בני לוויה שונים
לבלות עמם את הסילבסטר. תוכנית א' ב' ג' וד' וכמובן תוכנית
מגירה לכל אחת מהתוכניות הנ"ל. ליאת, אם אני זוכרת נכון, בילתה
את הערב בגלישה באינטרנט או משהו בסגנון, ואני? לי בטח היה
משהו ללמוד או מבחן להתכונן אליו. כפי שהקורא חד העין נוכח
לדעת המילניום לא ייזכר בקיצור תולדות חיי (שתסכימו איתי שהם
אכן ארוכים) בזכות מסיבה טובה אלא בזכות מישהו, כלל וכלל לא
מיוחד, זאת אני יכולה להבטיח לכם, אולם מישהו שאני ייחדתי לו
תפקיד של גואל ומשיח מהאפרוריות שליטשה את חיי.
ולמורת רוחם של צליינים רבים, כמו גם הסוהר שלי, וכפי שכבר
נרשם בהיסטוריה, המשיח בושש לבוא במילניום 2000 וכן גם המשיח
שלי הכזיב והתגלה כמשיח שקר, או במילים אחרות כאחד האדם שאין
לי עמו ולו כלום.
מיכאל היה קצין תותחנים, הוא נודע גם במחוזות אנשי שלומי
כמיכאל שלי, מישה או מישינקה. יצאנו שלוש פעמיים ובשלוש
הפעמיים האלו היא מלא את חיי כפי שאנשים שהכרתי במשך שלוש שנים
בתיכון לא מלאו אותם. נסעתי למשלחת לצרפת וקניתי לו מתנות.
חיכיתי שבועיים שלמים עד שייצא לחופשה מהצבא. כ'כ נהניתי
להמתין ולצפות לפגישותינו, להמתין ולצפות לשיחות הטלפון בנינו,
שהיו בלתי צפויות, כרעם ביום בהיר, למרות שלא חשבתי על דבר
מלבדם. את ראשן של ג'ניה וליאת מילאתי רק בסיפורי מיכאל,
פנטזיות מיכאל, שמתוקף הדברים לא היו מגוונים כ'כ וחזרו על
עצמם בוריאציות שונות.
עד שבפגישתנו השלישית הודיע לי מיכאל כי די לו וכי הוא עוזב.
ישבנו בבית קפה בהרצליה הוא שתה מילקשייק פירות ואני רק מים
ואם לא די בכך, לאחר מכן הוא הוביל אותי לים החזיק בידי בפעם
הראשונה בחיי. שרטט מעגלים על גבי חולצת הגולף השחורה שלבשתי
ונשכב לצידי על החוף... ומאז לא נודעו עקבותיו ומלבד פעם נוספת
בה נפגשנו בקיץ לא ראיתיו. המשכנו לשוחח בטלפון, כאילו מעולם
לא אמר שהוא חפץ לעזוב ואני חשבתי כי בדבריו אין ממש ונתפסתי
להאמין למעגלי השקר ששרטט על גבי, ולאחיזה החמה שאחז בה את
ידי. מיכאל גווע לקראת דצמבר - ינואר של האלף הישן חדש. הוא
יצא לרגילה, הורי היו בחו"ל ואני השתוקקתי כולי לראותו. אולם
לא אשכח איך חרב עלי עולמי שהוא הודיע לי שהוא וחגית, אחת
הקצינות שהייתה עמו בקורס, החליטו להיות ביחד. מאז ועד היום
השם חגית שגור בפי למשל ולשנינה. באותו יום ניטל ממני משושי
והציר שסביבו עולמי חג גווע. משיחי הכזיב והותיר אותי, בתולת
יהודה, בוכייה. הגעתי עד משבר וכוח אין ללידה. הקימה בבוקר
נחשבה עבורי כמעמסה וככאב כבד מנשוא.
ואמנם כי יהודיה אנוכי אולם גם אני חיכיתי למשיח, ושהתגלה
מלאכי מיכאל כמשיח שקר בשר ודם, ולא מלאך כנפיים לו.
בן תמותה ולא שרף אש אוכלה הוא, אלא סתם אדם. יצאתי גם אני
לחפש את משיחי.
ג'ניה חזרה עמוסת חוויות כסלסילת שי מערב המילניום. סיפורי
שמפניה בפיה, שהיא יושבת על השולחן שליד חלון הכיתה, מיישרת
רגליה עליו ונמתחת לאחור וחיוך של אושר כמו של ילדה שקיבלה
סוכרייה שזור על שפתיה, נראה כי היא בהחלט עדיין רוקדת באותה
מסיבה של ליל אמש.
ליאת ואני התחלנו לכתוב באותה תקופה, היא מוזיקה ואני שירה. כל
צירוף מילים הפך לפואמה, שיר או פזמון ועיטר כל שורה
במחברותיי. לכן באותו יום שבו הייתי אמורה להגיש כמה שירים
לעיתון בה"ס ולא הופעתי הדבר עורר חשדה.
לא התכוונתי להופיע שכן חיי נראו ריקים ללא משיח ויצאתי לחפשו.

ביום שלמחרת המילניום העולם עדיין עמד על כנו, ו"באג אלפיים"
לא פשה והחריב כל חלקה ממוחשבת טובה שהאדם נטע בזיעת אפו. כל
נבואות הזעם התאדו להם יחד עם נחלי השמפניה.
קמתי ובמקום ללכת לבית הספר עליתי על האוטובוס ונסעתי לכיוון
יפו.
התיישבתי וחשתי יד נוגעת בעורפי.
לאן זה גברת צעירה?
ליאת, הבהלת אותי... לא ניתן לומר שממש נבהלתי, אלא שהופתעתי
מכך שיש משהו במציאות שעדיין נוגע אלי וקורא בשמי.
הוא הלך? שאלה.
ואני רק יבבתי קצרות והנהנתי בראש כמו כלבלב.
היא התבוננה בי וראיתי איך לחלוחית עומדת בעיניה שלה.
לא נורא בובה. וכך עמדנו והתחבקנו באמצע האוטובוס אני מיבבת
ללא קול והיא מוהלת דמעותיה בשלי
היא הובילה אותי כפי שמובילים פצוע אל הספסל האחורי של
האוטובוס השכיבה אותי הניחה ראשי על ברכיה ליטפה את תלתלי ושרה
לי שירי ערש ושירי נשמה עד שנדמה שכל האוטובוס החריש והאזין לה
ביראה.
לאן את חושבת לנסוע ילדונת?
אני לא יודעת.
טוב, חשבה קצרות ואז אמרה, אני אסע אתך לשם.
למה זה חייב להיות ככה? שאלתי במאמץ רב, למה זה חייב לכאוב
כ'כ?
אני לא יודעת בובה, אני באמת לא יודעת. אמרה והחניקה דמעותיה
שלה
למה כואב לי ככה ליאתי? תעזרי לי בבקשה?
הלוואי ויכולתי מותק אבל...
אבל מה ליאתי, מה?
היא משכה בכתפיה ואמרה הלוואי וידעתי איך.
ומאותו רגע הבטחתי לעצמי שכדי שלא יכאב לי שוב אני לעולם לא
אתן למישהו לגעת בי, לעולם.
זה נורא מה שהוא עשה אנבל זה נורא... לא מתנהגים ככה לילדה בת
18
למה זה לא יכול להיות כמו שאצל כולם? למה? למה אלוקים מעניש
אותי כך? מה עשיתי לו?
ואז קמתי מרבצי, אחזתי בה ושאלתי, ליאת, עשיתי משהו רע בכך
שהייתי אתו?
לא בובה לא, בכלל לא, הוא כנראה לא הבשארטע (זיווג ראשון
ביידיש ע.צ.) שלך.
הרמתי קולי בבכי וחבטתי ראשי בקיר.
בואי, בואי נצא לאוויר, אמרה ליאת וגררה אותי מחוץ לאוטובוס
מול מבטיהם המשתאים של האנשים.
הלכנו קמעה בין כנסיות ומסגדי יפו... ליאת הושיבה אותי בפינה
מוצלת (אמנם היה חודש ינואר, אולם אותה שנה, שנה שחונה הייתה)
והלכה לקנות לי גלידה שאהבתי, פקאן וקרמל. אני כאוטיסטית לעולם
החיצון בהיתי בחלל. עד שלפתע זה הופיע
כמו באספקלריא שלי בטירה.
הרצפה נהפכה למרק סמיך ויכולתי לשמוע את העצים מדברים, אולם
בפעם הזו הם זעקו עד השמיים ולפתע... דם היה בכל מקום בית
מטבחים נגלה לעיניי, יד מאי שם שמה אותי במעלית ושם ראיתי אולם
מלא בגופות תלויות כמו בובות.
ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כיליתי כוחי כלתי אכן משפטי
את ד' ופעולתי את אלוקי
ומקצה הארץ אשמע קול מדבר בשנית ואומר ואת לכי ותנוחי ותעמדי
לגורלך לקץ הימין.
ובאותה שנה היא הידועה בדברי ימיי ישראל כשנת פרוץ האינתיפדה
השנייה היא אינתיפדת אלאקצא שנקראת כך על שמם של "אלו שבאו
בנחלתך וטמאו את היכל קודשך שמו נבלת עבדיך מאכל לעוף השמיים
בשר לחייתו ארץ" מהומה וזעוה רבה בקרב הארץ תופת ותבערה בכל
פינה הומה. ואיש אינו מחוסן מפני המשחית כי יצא לנגוף את הארץ.

וגם זאת נרשם בדבר ימיי קבוע וחקוק ולא ייסוב ממני בגלל
מלאכי... שנמלאתי בדאגה כה רבה לגורלו. שכן הקורא בעל הזיכרון
החד ידע לומר שמלאכי היא קצין תותחנים מה עוד שהורד מבסיסו
שברמת הגולן והוצב בשטחים ובשעת הלינץ' בחיילים ברמאללה אימה
אחזתני והתקשרתי אליו עשרות פעמיים למרות שידעתי שהוא רק
בקורס.
ולפתע שמעתי קול מגמגם לצידי ג... ג... גם גם א... את... ר...
רררראית אתתת זההה
אני חושבת שכןץ.
היי אמרה ליאת והגישה לי גביע מעוטר בקצפת ודובדבנים... מה קרה
את נראית חיוורת כמו סיד
ליאתי בואי נלך מכאן...
מה קרה?
אני לא יודעת בטח אני הוזה אבל
רעש מחריש אוזניים האדמה רעדה תהום פתחה פיה והקטרוג החל.
מה זה היה? שאלה ליאת מפוחדת.
אני לא יודעת אבל זה מה שראיתי... נפלתי על ברכי והתחלתי
לרעוד.
ואז ראיתי את המגמגם שישב לציד לבוש בבגדי כומר פורש ידיו
ומתחיל לשאת משלו "כה אמר ד' הריני בא וזרעתי מהומה בכל הארץ,
הריני שופט אתכם בדם אש ואבני אלגביש, נקו לא תינקו, הנה מלכות
הא-ל קרבה, הנה היום בא בוער כתנור מי אשר נשאו ליבו שוב ישוב
אליי, שובו אליי ואשובה אליכם".
ליאתי הלכה לקרוא מייד לחובשים כי הסתבר שהתעלפתי, אולם אני
זוכרת שהייתי בהכרה מלאה. חלק קטן ברצפה התערבל וקול עלה ושאל
למה את בוכה?
ואני רק צרחתי למה הוא עזב אותי? למה זה היה חייב להיות כך?
למה?! למה רק לי דברים לא מסתדרים?! למה?
את לא רוצה להניח לעבר?
כואב לי כ"כ כואב, כואב...
למה עשית שזה יהיה כך?
כי הוא צפון וחתום עמדי.
למה? למה? יבבתי, למה לקחת אותו ממני?
ובכן, אם את לא רוצה להניח לעבר, איבה אשית בינך ובינו ולעולם
לא תהפכי להיות חלק ממנו. ולא רק זאת אלא גם שאת צפונות העתיד
אחשוף בפניך אולם לא כל אימת שלבך יחפוץ בכך, את עמדת במרדך
ולא חפצת לרפא פצעיך ולא נכנע לבך, אכן קשת עורף את. ולכן את
החוכמה לדעת את העת שבו העתיד פרוש וגלוי אתן בלב מישהו אחר
והוא משול ימשול בך.
אמר ונעלם הקול כלעומת שבא.
שהכרתי שבה אלי מצאתי את עצמי עטופה בלבן בבית החולים. הייתי
מאושפזת תחת הכותרת "נפגעת חרדה". ברגע שפקחתי את עיני תרתי
אחרי הכומר שפגשתי ביפו. אולם הוא לא היה שם.
ביום האחרון לפני ששוחררתי יצאתי אל גינת בית החולים ולידי
התיישב אדם, הכומר.
מיד קמתי מהספסל בבהלה ומיהרתי לחדרי ומרוב מהירות לא שמתי לב,
ונתקלתי במישהו.
סליחה, סליחה, מלמלתי והמשכתי לצעוד במהירות.
את... את היית ביפו באותו יום של הפיגוע.
הרמתי את עיני האדם שנתקלתי בו היה הכומר והספסל היה ריק
מאדם.
למה אתה עוקב אחריי?
את יודעת מה היעוד שלך, שמעת אותו באותו יום.
אני לא יודעת על מה אתה מדבר... אמרתי והמשכתי ללכת, כל עוד
נפשי בי.
אולם אותה מחשבה לא נתנה לי מנוח. האם אכן שמעתי את מה ששמעתי?
האם זה לא היה דמיוני שחמד לצון?
כ'כ רציתי לצאת מבית החולים ולשקוע לי בנחת במלנכוליה הפרטית
שלי והתחלתי לחייך לכל עבר כדי לשכנע בכך את כולם.
פחדתי לצאת מחדרי מחשש שאתקל בכומר. אולם הוא לא חיכה להזדמנות
ובלילה האחרון שלי בבית החולים נקש על דלת חדרי ידו האחת עמוסה
בפרחים וידו השניה אוחזת ספרון קטן.
באתי לראות מה שלומך, היות והיינו יחד באותו רגע של ה... את
יודעת.
הפיצוץ.
כן ולכן חשבתי שמן הראוי שאראה כיצד את מרגישה, היות ואני איש
האלוקים, שהוא אלוקי כל הבריות. ומלבד זאת גם אנחנו חייבים
במצוות "ואהבת לרעך כמוך"
טוב אני מרגישה טוב, טוב מאוד, תודה. הנהנתי בהתלהבות מעושה.
אני מבין... הוא נותר נבוך ואז מייד נזכר בפרחים שיש בידיו
והושיט לי אותם.. שתהיה לך החלמה מהירה וכל טוב אמר ופנה לצאת
מהחדר.
נשמתי לרווחה אולם לא להרבה זמן שכן כעבור כמה דקות הוא נכנס
שוב אני מתנצל על מה שאמרתי לך בגינה באותו יום כנראה שרק
הזיתי מתוך הלם.
זה בסדר... חייכתי.
הוא עמד מולי משפיל את עיניו ואז בדיוק לפני שיצא אינני יודעת
למה, כבר אלף שנה אני פוכרת במוחי את הרגע הזה שוב ושוב ושואלת
את עצמי מדוע אמרתי לו את זה?
אתה לא הזיתי, אני גם שמעתי את זה
עיניו אורו מייד...
ובכן אז את...
ראיתי את זה קורה כן כמה דקות לפני...
למה דווקא את?
סליחה?
למה דווקא הוא התגלה אליך.
אין לי מושג עניתי...
הוא הושיט לי את הספרון שצלב היה חקוק עליו.
אנחנו לא חולקים את אותו משיח אמרתי ודחיתי את כף ידו.
הוא הניח את הספר בצד.
הסיר את הצלב מעל גלימת.ו
גם אני לא חולק אותו יותר...
התבוננתי בו שוות נפש... לא הבנתי מה הוא מנסה לומר לי אבל זה
גם לא ממש הטריד אותי אם לומר את האמת.
אז מה? אני המשיחה החדשה? שאלתי בהתלוצצות.
שמעתי מה הוא אמר לך לאחר ההתגלות... שמעתי שהוא הודיע
לך...לשליחות שלך, אני מתכוון.
ומה אתה בתור איש דת אומר על כך.
אני לא יודע.
למה הוא התגלה לשנינו דווקא.
הוא לא התגלה אליי אני רק צותתי לשיחה שלכם.
ואתה תמיד מצותת לשיחות של אחרים.
לא, הוא כנראה רצה שאשמע.
ואתה מתכוון לעשות עם זה?
אני לא יודע.
טוב, אני אגיד לך מה אני מתכוונת לעשות.. אני מתכוונת ללכת
לישון ולחשוב על כך מחר... בבית. אמרתי את המילה האחרונה ביני
ובין עצמי.
עד מחר... עוד חזון למועד... אני מאמין שאנחנו נפגש לפני מחר.
ובתור מה אתה אומר את זה? איש סודו של אלוקים או בתור איש
מודיעין שמצותת לו?
שיהיה לך לילה טוב, אמר ויצא מהחדר.
התכרבלתי מתחת לשמיכה ונרדמתי מהר מהצפוי...
ואז זה התחיל.
זו הייתה הפעם הראשונה, הפרכוסים, השריטות הבהלה וצמרמורות
שאוחזות בה, מצחה קודח.
היא גוררת עצמה למסדרון ורואה את האור
והוא עומד בקצהו
הם יחשבו שאני משוגעת... הם יאשפזו אותי בבית משוגעים אם הם
יגלו את זה...
ואז בפעם הראשונה היא לא שמעה דבר מלבד לחשושים קלים חסרי פשר.

לא היה בה כוח להחזיק את גופה זקוף, היא נפלה על ברכיה והחלה
לזחול עד אליו מתפתלת מכאבים, בבקשה תגיד לזה להפסיק בבקשה..
היא החלה ליבב ללא קול כמו אילמת ואז שהכל נחלש היא ישבה
למרגלותיו והטיחה את ראשה בקיר והחלה ללחוש לעצמה למה עזבת
אותי מישה, למה?
זה יעבור הוא לחש בגבה.
איך אני אוכל לשכוח דבר כזה? איך החיים יכולים לשוב למסלולם
אחרי כזו תהום שנפערת בתוכך?
איך תוכלי לראות את העתיד? את הכאב שהוא צופן לך ולכל באי עולם
בתוכו "והיית כאלוקים יודעת עיתים חוקותיהם וצפונותיהם טוב
ורע".
ואז היא הבינה את הנבואה ששמעה באותו יום. היא הסתובבה אליו
והביטה אל מלא קומתו מתנשאת מעליה
בואי הוא הושיט לה יד
ומשם הם החלו לצעוד....
עד שעינם נמלאה מלראות והם התעייפו מלהסתיר את הכאב שחשף לעיני
כל את פצעיה מלאים המורסות והמוגלות. והם התיישבו להם במקום
שהשתיקה יפה לו. במקום הזה שבו גרם המדרגות הזה, עליו היא
יושבת כעת ומספרת לך את סיפורה, אם אתה עדיין מקשיב לו.
במרוצת השנים הטירוף אחז בו להתבונן באספקלריה המאירה או שמא
רק לראותה מפרכסת ומתפתלת כמו חיה אחוזת שיגעון.
היא יושבת על המדרגות ונזכרת באותו ערב מילניום הגדול האיום
והנורא. היא יושבת בשקט על המדרגות מעבירה אצבעותיה בין תלתליה
הארוכים.
ואם תצא כעת לחופשי?
האם נרצה עוונה?
ואז לפתע חיוך שטני מעקל את שפתיה ועיניה מתמלאות טירוף.
זה עדיין כואב, עדיין כואב ואני ממאנת להינחם ולשכוח.  
והוא עומד מעליה בגרם המדרגות משתאה לה מחריש.
אם הקירות היו יכולים לדבר ולומר לו את אותם דברים אולי הוא
היה מבין.
היא חשה בנוכחותו בגבה את החום שפולט גופו, היא יודעת שהוא
צופה בה. "אולי רק אז היית מבין" היא אומרת בקול רם, ואז היא
קמה ומבלי להסתובב אליו ממשיכה לרדת בגרם המדרגות אל יצועה עד
שיקרא לה שוב להאזין לקירות.