יש לי זרעים ירוקים בתוך הפה.
אני לא יודעת איך הם הגיעו לשם, אולי הם היו שם כל הזמן ולא
שמתי לב. ואולי לא.
ראיתי אותם כשקמתי בבוקר. היה לידי עוד מישהו במיטה. אולי הוא
היה שם כל הזמן ולא שמתי לב. ואולי לא.
היה לי טעם מר כשהוצאתי את הזרעים מהפה, הם היו צמיגיים, כאילו
הם נשארו שם מהלילה הקודם של אתמול, ורק התקשו. הם היו רכים
אתמול, אני חושבת, והצתמגו.
נכנסתי לאמבטיה והסתכלתי במראה, על הפנים שלי היו שריטות, אבל
לא נראה לי שהרגשתי איזשהו כאב. ואם כן, אז הוא בטח היה נעים.
לא יכול להיות שלא. אני תמיד עושה רק מה שנעים לי. אף אחד לא
מכריח אותי.
נכנסתי להתקלח... המים זרמו על גופי, ואז הגיעו למטה, לבין
הרגליים שלי. קלטתי שם דם קרוש... לא יכול להיות שאני
במחזור... טוב נו, אבל אולי כן. כי לא יכול להיות שהדם ממשהו
אחר... אף אחד לא יוריד לי דם בכוונה, אויש נו כבר באמת... על
מה אני חושבת. אף אחד לא יעשה לי משהו שאני לא ארצה. כל מה
שקורה לי הוא רק באשמתי.
אני יודעת אמא, אני יודעת המורה. אני יודעת שזה קל להפיל אשמה
על אחרים ולא על עצמי. לא סבתא, את לא צריכה להגיד את זה שוב,
אני יודעת שאני אשמה. כן אני אבקש ממנו סליחה.

אבל אם כך, אם הכל כרגיל, נו כמו כל יום אחר, למה אני מרגישה
פתאום כ"כ רע...?!
הרי גם לא יכול להיות שאני גרמתי לעצמי להרגיש ככה. למה שארצה
לגרום לעצמי להרגיש רע, לא יכול להיות שאני אעשה לעצמי משהו
רע.
טוב נו, ואולי כן. אולי מתוך שינה... מי יודע.