אז אני כאן מול המסך יושבת, מתנשפת, נאנחת..
לפעמים אני נזכרת בו.. כמה שהיה לנו כיף יחד.. מוזר...
היו ימים של חרדות ממחויבות שתחנוק, שתתקוף
היו ימים בהם רק רציתי אין סוף מחוייבות שתעטוף
זה גרם לי להרגיש בטוחה מוגנת.
מישהו באמת דאג לי והיה שם...
זה כבר הפך לדבר כמובן מאליו, ולי היה נוח ככה.
למעשה אילו רק ידעתי כמה אני צריכה להעריך את אותם מצבים,
בהם התעמקתי והעצמתי את המגרעות שהיו תחת חסותי
שהיו בתוכי שמורות, מתפרצות...
אז הייתי מסופקת ומאושרת יותר מהמצב הקיים שהיה.
עבר חודש עברו חודשיים והדברים השתנו.
פתאום הדברים לא היו בשליטה שלי
"לא מאי, לא הכל מתנהל לפי איך שאת רוצה, חושבת, מרגישה..
אבל, אבל... אולי... אם אני אנסה לעשות משהו לשפר, לשנות.."
המון מחשבות עברו בי, ערערו את השלווה שניסתה לשרור בתוכי...
אותה שלווה שמנסה עד היום לחדור אלי...
המחשבות אפפו, הבלבול התעצם, ההחלטות כבר לא החלטות במאת
האחוזים אלא דבר זמני שנועד להרגיע אותי כביכול מהעצבים
שאפיינו את עיניי.
לבסוף הוא עזב.
"אוקיי מה עכשיו?! עכשיו תוכלי ליהיות עם הבייב שלך כמו
שרצית... זוכרת?!
זוכרת כמה רצית את זה?!
אוף. יכולנו להמשיך ולפתח את מערכת היחסים הזאת.
הכל נקטע וזה כואב לי זה לא טוב זה ... זה... זה..."
ניסיתי להבין מה אני מרגישה ומה לא.
לפעמים היה יוצא לי להרגיש שאני מתגעגעת ורוצה אותו בחזרה! הוא
היה שלי! איפה הוא?!
ולפעמים... יותר טוב ככה... לא צריכה אף אחד איתי עכשיו.
זה אבסורד... אני לא מאמינה לכל ההרגשות המתיימרות לאזן את
מצבי.
זה עצוב... אני לא מאמינה לעצמי.

אני מבקשת מכל מי שקוראת את זה, תנצלו כל דקה בחייכם, תשאפו,
תחלמו, תזמו, תנסו... תפחדו גם כשצריך אבל לא יותר מדי!
ואל תקחו דברים כמובן מאליו... לטוב ולרע... בחיים הכל עובר,
חולף
לטוב ולרע.
מקווה שנגעתי בכם:)

17.3.04