שוב היא הולכת לישון, לבד.
מכורה לריגושים שיצרה לעצמה. לילה אחר לילה. שעה שלמה עד שהיא
נכבית, נרדמת. אחרי ששעה שלמה היא הריצה סרטים בראש כמו מכונה,
על ההוא שלו היא מחכה, שייקח אותה מכאן, רחוק. למקומות בהם רק
היא והוא ואף אדם אחר.
שוב היא חולמת, לבד.
מתגלגלת מאושר על המיטה וחצי הרחבה שקיבלה ליומולדת מההורים,
מחייכת. הלילה הוא הזמן היחיד בו היא מחייכת, חיוך אמיתי כזה.
היא אוהבת את הלילה, אוהבת לחלום על אותו אחד.
הפלאפון שלה מצלצל. כל בוקר היא מבטיחה לעצמה שהערב היא לא
תכוון את הפלאפון לשעון מעורר, ולא תתעורר.
היא מתעוררת, לבד.
כמה שהיא שונאת להתעורר. היא מתכווצת, מתקפלת, מציאות קרה. היא
מחליטה לקום, לנצח את היום. היא מותחת את יד ימין לעבר הצד
השני של המיטה, מאמינה למצוא שם ראש, שיער. אכזבה, משהו נשבר.
היא תמיד חלמה למות לצד אהובה- שיבכה עליה.
היא שוב ישנה, את היום היא לא תנצח.
היא קבורה, לבד.

מוקדש למור שלי.