[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הגר קולברג
/
מה שמזיז, ומה שלא

השמש סנוורה אותי חזק בעיניים, אבל זה לא הזיז לי. להפך, זה
היה די נחמד. היה לי חם ונעים.
טוב אולי לא כל כך נעים, בהתחשב בעובדה שאני כבר ארבעים וחמש
דקות שוכבת על ספסל באמצע פארק שומם ומחכה לחברה! העובדה
שהייתי צריכה להתחמק משומר, שלוש מורות שונות, לטפס מעל הגדר
ולעקם לגמרי את הרגל שלי בשביל להגיע לכאן כנראה לא משנה הרבה.
הפלאפון צלצל, זו הייתה היא, עניתי לה והיא אמרה שהיא ממש
מצטערת אבל חסמו לה את הרחוב והיא תקועה אז עוד כמה דקות היא
מגיעה. אין לי מושג אם זה היה תירוץ או לא, ולמען האמת גם לא
ממש מזיז לי. אני מעדיפה להיות בחמש אלף מקומות אחרים, אבל
חפיף. נשכבתי על הספסל, כשהראש שלי על התיק והסתכלתי על השמים.
העובדה שעכשיו אמצע פברואר כנראה לא הזיזה, הם היו כחולים
כחולים, בלי אפילו ענן אחד.
שלוש אימהות עם עגלות עברו מולי ותקעו בי מבט מזלזל, נראה לי
שהן חושבות שאני הומלסית, אבל חפיף. זה לא ממש מזיז לי. אתם
יודעים מה היה חסר לי עכשיו? חבר. חבר שיש פה לידי וידבר איתי,
או אפילו סתם ישב וישתוק. העיקר שיש לידי! אבל כנראה שאני לא
מהטיפוסים האלו שבנים רוצים. חבל דווקא, אני לא מכוערת, וגם לא
שמנה, ויש לי שכל. אז מעניין למה הבן היחיד שמתעניין בי הוא
כזה... מוזר כזה...
המשכתי לבהות בשמים. הפלאפון שוב צלצל, בטח זו היא שוב. עניתי,
זו דווקא לא הייתה היא, זו הייתה דנה, ואחריה גילי, ואחריה
ניצן, וגם ימית וטל היו שם. כולם מכווצות מסביב לטלפון אחד
כנראה, כל אחת צורחת משהו בזמן אחר.
"אנחנו מתגעגעות אליך ומקוות שאת נהנת בלעדינו!", "כולנו
מתגעגעות אליך!", "כן נורא משעמם פה בלעדיך!", "כן, כן", נשמעו
מלא קולות הסכמה.
צחקתי, "גם אני מתגעגעת אליכן! יש לי עכשיו שיעור חופשי אז אני
לבד..."
עוד לפני שהספקתי לסיים כולן ישר התחילו עם שטף של קולות מחאה:
"למה לבד?", "איפה כולם?".
"אל תדאגו! אני בסדר!"
"טוב, כי אנחנו צריכות לרוץ למסדר אנחנו מאחרות!"
"תהנו!"
"אוהבות אותך!!!" צרחו כולם ביחד.
חייכתי שוב, "אוהבת יותר!" החזרתי וצחקתי.
ניתקתי את הפלאפון ונשכבתי חזרה על הספסל.
מי צריך חבר כשיש לי אותן?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
התחלתי לאכול
דברים מתוקים.
אני רוצה ששלי
תחייך יותר.


החבר של שלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/4/04 16:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הגר קולברג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה