נשימה כבדה ארוכה, שבעקבותיה הגיעה עוד אחת, ואחריה עוד אחת...

והנשימות הולכות וקצבן גובר...

לפעמים מתחשק לי לסתום את האף, את הפה, ולראות אחרי כמה שניות
מה יקרה...  
אך זה יותר מדי, זה למעשה הכל או כלום, אי אפשר לחזור בך...
ואם בכלל אין גן עדן, והנשמה שלי נשארת זרוקה באיזה קבר? קבר
שבסך הכול מותיר זכר מאוד קטן ממני... הרי שש עשרה שנים, שש
עשרה שנים שמתוכם הייתי בבית ספר אחד עשרה שנים, דיברתי,
כתבתי, לא השארתי הנצחה של שמי... קולי... מי יודע שאני קיימת?
האם הדבר שיספק אותי הינם כמה שורות על קבר אשר יתארו איזה בן
אדם הייתי? אנשים יעברו ליד הקבר שלי כאילו שאני סתם בסך הכול
חתיכת אבן... האם זוהי השאיפה שלי? או שמא יתעלמו ממני כאן,
בארץ... כולם יחשבו שהם מבינים. אף אחד לא מבין, ואף אחד לא
באמת איתי.

נשימות... למדתי כיצד להתמודד איתך, אך פתאום אני מרגישה שקשה
לי לשלוט בהן. נשימה כבדה ארוכה שאחריה הנשימות הולכות ומאבדות
את הקצב ומשתגעות... מהר... כבדות יותר...

אני עוצמת את עיניי, וכל אשר חוויתי בחיי רץ לי כמו סרט נע
בראש. כמה מהמחשבות הייתי רוצה להמשיך לראות.. לעצור אותן
לרגע. רגעים טובים בחיים, יפים...

נשימות... ועוד נשימות. הקצב שלהן הולך ונהיה בלתי ניתן
לספירה.
כבדות... כבדות...

שקט...

שעת המוות: 08:26