האם כשנכנסים למקום מסויים ברגל ימין, זה מבטיח המשך יום
מוצלח? מי אמר שכף רגלי הימנית, היא משהו מאגי שכזה, שיגרום לי
לחייך כל היום, ויגרום לי להגיד "אח... איזה יום כייפי"?
אני בכלל לא אוהבת את הרגליים שלי, אז איך אני אמורה לסמוך
עליהם?
בכל מקרה, אני נכנסת ולא שמה לב, וזה התחיל.
ואני אופטימית, מה כבר יכול לקרות? (שאלה של אופטימים). את
האמת, אני בכלל פסימית. אופטימיות לא מדברת אלי. אז בעצם
מההתחלה לא הייתי צריכה לשאול את השאלה הזאת, טעות מספר 1!
והתחיל הרצף...
הסובבים אותי לא מבינים בכלל, וצירוף המילים שכל כך למדתי
לשנוא, "יהיה בסדר", ואם לא יהיה בסדר? מי אתם שתוכלו לחזות לי
את העתיד? מי אתם שתגידו לי שיהיה בסדר?
השעמום, השגרה, הצביעות, מתחילים לאט לאט לחלחל לי למוח, בעוד
מערכת ההגנה שלי נלחמת בטירוף.
ועוד דקה, ועוד שעה, אבל איפה ההיגיון? הזמן לא יכול לעמוד, אז
למה אצלי הוא החליט לעשות הפסקת קפה? תרוץ כבר יא זבל!!! תרוץ,
בן זונה שכמותך!!!
נו באמת... אני מקללת את הזמן... זהו, ההגנה שלי התעייפה, וכך
גם אני. אז במשך שאר היום אני רובוט.
"כן", "לא", "היא התקשרה", "איפה לשים?", נטולת רגשות... אבל
יש לי רגשות!
אז כמובן יש לי נקודת שבירה, שחייבת לבוא כי היא רק מחכה לצאת
החוצה, אז וויתרתי ושחררתי. הנה, צאי. Do your thing...
מבפנים אני צורחת, ולא יוצא קול, אף אחד לא שומע, אף אחד לא
רוצה לשמוע. שאלוהים יעזור לי... אבל גם הוא כרגע עסוק.
אז אני לוקחת סיגריה, אולי הניקוטין יעזור - הוא לא!
אין עם מי לדבר, אין עם מי להתחבר.
מגיע 5, "ביי כולם" (אמן שלא אראה אותכם לעולם!)
ושוב אותה דרך הביתה, אותם כבישים, אותם פקקים, אותם שירים
ברדיו, אותה סיגריה, אותן דמעות...
ואז אני חושבת, אול מחר אני אכנס עם רגל ימין...