אנשים הם בובות.
מכל הסוגים מכל החומרים, מהכול!

ישנן את בובות הפיטום, אותם בובות שפשוט בהשחלת יד אחת אל תוך
תוכנם החלול אתה מסוגל לשלוט בכל אשר יאמרו או יעשו.
להזיז קצת את השפתיים, לעקם טיפה את הפרצוף. הם מחפשים את היד
הנכונה שתניע אותם:
כעס ,אהבה, אושר או סתם אלוהים.
כשהיד תעזוב הם יפלו על הרצפה, דוממים, מתים
מי יזיז אותם אז?

יש את בובות הקפיץ. מכירים?
אותם בובות עם החוט הארוך. במשיכה אחת הבובה מתחילה לזוז לדבר,
לדבר ולדבר...
תמשוך שוב בחוט והם יתחילו מחדש אותם מילים, אותם משפטים אפילו
אותו זמן קצוב .
נגמר החוט, הקפיץ חזר, הבובה שותקת. שקט!
עד למשיכה הבאה.

ומה עם בובות הבארבי? איך אפשר בלעדיהן.
בובות הבארבי לעולם לא באות לבד, בארבי בלי שמלת ערב ,עגילים
או מינימום שרשרת
לא תעז לצאת בכלל לחלון הראווה-היא מרגישה חשופה.
לפעמים היא תבוא עם מכונית או דירה עם מרפסת שמש (+ חבר בתוספת
תשלום) הן תמיד יגורו
ב - "בית החלומות"-
כך מכנות אותו שאר הבובות "הפשוטות" כי באמת אין בובה, לפחות
לא בחנות שלנו,
שלא תרצה להשתדרג  לבארבי.
בארבי- בובת פלאסטיק ,המודל למאה החדשה.

אם תמשיכו לקצה של החנות תוכלו להבחין בבובה ענקית, בדרך כלל
של דוב חום.
רוב הילדים פוחדים להתקרב עליה.
הם מבצעים עיקוף בין אזור משחקי המחשב לבין הלגו
ומצליחים באלגנטיות גמלונית להתחמק ממבטה המאיים.
מעטים הם הילדים שלוקחים את הבובה ה"מפחידה" הביתה, ילדים אלו
מגלים במהרה בובה רכה ונעימה, חבר טוב לישון איתו בלילה או
להתחבא מאחוריו כשאימא קוראת לך למקלחת.
הבובות הגדולות, אלו מהקצה של החנות, נשארות שנים עם הילדים
ומלוות אותם
ואת ילדיהם.

ולא נשכח את  הבובות אלה שנדבקות לזכוכית- תודות לאותו הפלא
המכנה את עצמו ואקוום.
הן תמיד תלויות על איזה חלון ראווה או שמשת מכונית בפוזה לא
ממש ברורה (או מחמיאה)
נראה שהן תמיד מנסות להביט אל העולם שבחוץ- מהצד הזה של
הזכוכית הוא נראה פחות מאיים.
איש אינו משחק איתם ובסוף הן תמיד מסיימות בפח. לבד.
נזכרות בימים בהם הן היו בטוחות מאחורי אותה חומה שקופה.

אנשים הם בובות.

מתי הגעתי להבנה זו?
אני חושב שזה קרה שגירד לי קצת בגב ושמתי לב
שאני מתחיל טיפה להיפרם.