בבית קטן מידי בעיירה גדולה מידי גרה ילדה, שהוריה נהגו לקרוא
לה הנסיכה הקטנה שלהם. היא גדלה לחשוב שהיא נסיכה אמיתית, וכך
עזבה את הבית, עזבה את העיירה, עזבה את הארץ, עזבה את העולם,
עזבה את חיים הישנים שלה. והכל בשביל להתרחק מהוריה, וביחוד
מאביה, שהיה עושה דברים אוימים כל לילה, ואף אחד לא התיחס.
ולמרות שהיא צרחה, אף אחד לא שמע.
ולמרות שהיא סיפרה, אף אחד לא הקשיב.
עד שיום אחד הנסיכה הקטנה כבר לא יכלה לסבול יותר, היא החליטה
לשים קץ לבעיתה.
ואז בלילה, כשאביה נכנס לחדר, היא חיכתה לו שם, כמו תמיד, עם
כותונת הלילה המצויירת בגורי כלבים על גופה הצחור, רק שאז ליבה
היה שחור מתמיד. היא ידעה שיצר הרע נמצא בתוכה הלילה, אך היא
לא יכלה לעמוד בפיתוי, וכך כשניכנס למיטתה הורודה, היא הוציאה
את הסכין הלבן, שלה הוא נראה כשחור, ופילחה את בשרו של אביה,
כמות הדם שיצאה ממנו הפכה את מיטתה לאדומה, וכך גם את הסכין,
ידיה הלבנות והצחורות כבר לעולם לא יחזרו להיות טהורות, כמה
שהיא לא תשטוף אותן. היא כיוונה ללב כי היא רצתה לדעת אם יש
דבר כזה אצל חיה כזו, אך פגעה בבטן. הוא דימם למוות לאט לאט,
וכשמת כבר, רק אז היא החלה לבכות.
מזה כבר אף אחד לא התעלם, פתאום לכולם היה אכפת, כשהשופט אמר
עונש מוות, אף אחד לא האמין, וכך גם אף אחד לא הגיב. וכך כשהיא
ישבה על הכיסא החשמלי, על רצח אביה, היא פשוט ישבה ובכתה, אבל
לא בגלל שהיא עומדת למות אלא בגלל שהיא עומדת לפגוש אותו שוב.
אין דבר שהיא יכולה לעשות כדי להמנע מפגישה זאת, זהו גורלה.
כמה דקות לפני ביצוע גזר הדין, אמה באה אליה ולחשה דבר מה
באוזנה. הילדה הפסיקה לבכות, ופשוט הביטה באמה בהלם מוחלט, בעת
ביצוע גזר הדין, כשהמחוג הגיע ל-50 היא צעקה, "אמה אני נשרפת
פה, אבל את תשרפי בגהנום!", וכך, היא מתה, ילדה טהורה ונקיה
מכל, מתה כרוצחת.