ליטפתי את הדרקון שנח לה על כתף ימין.
הריח שלה היה שונה באותו יום, ניחוח של אפרסק בתולי, מזכיר לי
את המרקחות שסבתא שלי הייתה מבשלת מאפרסקים טריים, כתומים
ושעירים.
המילים שלה היו ברורות והקול חד וצלול, "עוד מעט תהיה חופשי,
עוד מעט תהיה חופשי". הדרקון שלה הרים את הראש לעברי, לא
הצלחתי לחייך לעברו, בזבזתי את כל החיוכים שלי כדי שאנשים
יחשבו שלא רע לי, שלא יראו את העצבות שקיימת בפנים.
הוא ישר ניסה לתקוף אותי כמו בפעמים הקודמות, הפעמים שבהן הוא
שרף לי את הלב ואני חושב שגם את המוח. הייתי זהיר כמו תמיד, לא
נותן לו למצוא את נקודות החולשה שלי, לא נותן לו לפגוע בצורה
הרסנית. ניסיתי להילחם בו, לא כל כך הצלחתי - החרבות שלי
והכידונים שלי לא היו מספיק חדים, החלטתי להכניע אותו ברכות
ובאהבה, לא ידעתי שהוא ישתמש באותו מטבע.
היא ישר התפשטה, כדי שאני אוכל להסתכל בדרקון בצורה טובה יותר,
בהירה, ולא דרך המחשוף בחולצה. היא נשארה בתחתון וחזייה, מנסה
לפתות אותי לגעת בה, מנסה לגרום לי להתייחס גם אליה ולא רק
לדרקון. נכנעתי מיידית, ליטפתי אותה ברכות, אחר כך קיימתי איתה
יחסים, בלי שהיא תדע שאני מקיים יחסים גם עם הדרקון. שומע אותו
גונח לעברי, לוחש מילות אהבה, מבקש ממני בעצם לוותר, להניף דגל
לבן. המשכתי ללטף אותו, נוגע בחספוס העדין שלו, מביט לו
בעיניים המבהיקות, מדבר אליו עם העיניים וכאילו אומר "הנה
ניצחת, אני שלך, אני מתייחס אליך, למגע הזה שלך, לצבעים
הבוהקים באור הכחלחל".
הזיעה שלי והזיעה של הדרקון התערבבו יחד, מתמזגות יחד למרקחת
מוזרה, מזכירות לי את כל מה שקרה. החלטתי להפנות את המבט
לכיוון הדרקון בפעם האחרונה לפני שאני הולך להתקלח. מיקדתי את
המבט שלי למקום שבו הוא נח.
לא ראיתי אותו, הוא נעלם ממש כמו שהיא נעלמה.