היא אשה טיפשית. יש לה חיים משעממים. הדעות שלה לא חשובות,
הדברים שהיא אומרת לא מעניינים. באופן כללי, היא טיפוס שטוח.
לא רוצה לחשוב על דברים לעומק. כששואלים אותה "מה שלומך?", היא
תמיד עונה "הכל בסדר".
"מה עשית היום?"
"הייתי בעבודה".
היא קמה כל בוקר, משקה את העציצים. שמה הקלטה בווידאו לאיזושהי
תוכנית באיזשהו ערוץ. או לתוכנית אחרת בערוץ אחר. שותה קפה,
סוכרזית אחת, ונוסעת לעבודה. היא פקידה בבנק. קוראים לזה
"טלרית". זו עבודה טובה. משאירה הרבה שעות פנאי. משאירה לה זמן
לעשות ספינינג. היא עשתה תואר ראשון בספרות אנגלית לפני כמה
שנים. אפילו קיבלה ציונים טובים.
הספרים שקראה לא היו משעממים.
בעלה מנסה לגרום לה להשתנות. הוא לוקח אותה למסעדות, אבל היא
לא בקטע של אוכל. הוא לוקח אותה לסרטים. סרטים היא אוהבת. אבל
אז הסרט נגמר והיא חוזרת לחיים שלה. טיפשי.

לפעמים היא מנסה לדלות איזה פרט מעניין מהעבר שלה. משהו שגרם
לה להרגיש, או שיגרום למישהו אחר להרגיש כשישמע אותו. לבעלה
סיפרה שהיא הייתה פעם אנורקטית. זה לא נכון, אבל לא היה לה מה
לספר. ועכשיו, הוא כל הזמן דואג שהיא תאכל מספיק. היא אוכלת
מספיק, אבל לשום דבר אין באמת טעם.

הייתה לה חברה טובה בגיל 17, שהתאבדה. פשוט קפצה מהחלון בחדר
שלה יום אחד. היא הייתה החברה הכי טובה שלה. היא חשבה שהיא לא
תצליח להמשיך לחיות בעצמה. היא קצת מתביישת שהיא הצליחה. לחברה
קראו נעה. בלי ו'. היה לה שיער חום ארוך ועיניים חומות. וחבר
נחמד, סטודנט. נעה הייתה הבחורה הכי יפה בעולם. עם החיוך הכי
יפה והצמה הכי יפה. כמו בשיר, כמה שהיית מביט בה יותר - היית
חושב שהיא יותר יפה. ונעה אהבה אותה. נעה לא חשבה שהיא משעממת.

אבל נעה נהייתה עצובה יותר ויותר, ועזבה את החבר שלה. היא דברה
רק איתה על הכל, על זה שהיא עצובה כבר הרבה זמן.
ויום אחרי שהן התנשקו, נעה לא הגיעה לבית הספר. היא פשוט קפצה.


"אם נעה הייתה פה, היא לא הייתה חושבת שאני טפשית", היא חושבת
לעצמה. "אני צריכה להשקות את העציצים".