אתם מכירים את ההרגשה הזאת שיש לכם, כשאתם חושבים שאתם אוהבים
מישהו ואז אתם רואים אותו?
זו אותה התחושה כשומעים שיר שממש אוהבים...
זו מן תחושה כזאת, שמישהו הוציא את כל האיברים הפנימיים שלכם
מהבטן ומילא את זה באוויר ובמין איזה אור בוהק כזה, האור הזה
יוצא ממכם ואז כל האנשים בסביבה שלכם רואים שאתם קורנים
מאושר?
טוב, אז כבר לא פעם היה לי את כל זה, אבל עכשיו זה נעלם
לאנשהו, מי יודע לאן?
נא להחזיר את ההרגשה הזאת, בבקשה.
קשה לחיות בלעדיה!!!
מאוד מאוד קשה לחיות בלעדיה.
אני זוכרת את ההרגשה הזאתב כל פעם שהיא הייתה, נגיד כל פעם
שהייתי רואה את "בחיר ליבי" או חמש דקות לפני השיעור גיטרה
הראשון שלי...
גאד, אבל כנראה כשמתבגרים אנחנו הופכים יותר חסינים להרגשה
הזאת.
זו עוד הוכחה לזה ששום דבר לא נמשך לנצח.
מצד אחד זה מעולה, אני הכי מאושרת בעולם, אבל מצד שני זה כל-כך
חרא, כי אין לי כבר את התמימות הזאת של ילדה קטנה שעוצמת
עיינים ושואלת מי כיבה את האור.
אולי הייתי פתוחה ליותר מדיי גירויים בזמן שהייתי צעירה יותר
ועכשיו לא נשאר כבר כלום שירגש אותי...
אולי מיציתי הכל וכאן זה נגמר?