[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ענבל סלם
/
השמנה והרזה

האנשים בעולם מתחלקים לשני סוגים. אלה שיכולים להרשות לעצמם
לאכול כמה שהם רק רוצים ולא לעלות גרם אחד, ואלה שבוהים בהם
מהצד וחיים במעין דיאטה מתמדת שמתחילה כל ארוחת בוקר, ונגמרת
כל ארוחת צהרים.
היא שייכת לחלק הראשון של העולם.

מאז ומתמיד היא הייתה רזונת כזאת.
וזה לא שהיא לא אכלה. היא אכלה. ותאמינו לי, אני יודעת מה שאני
אומרת.
את כל היום היא מבלה איתי ביחד, אצלי, אצלה, מחוץ לבית,
בביה"ס... כל מקום אפשרי. והיא אכלה.
פעמים רבות הייתי מחליטה לפצוח לי בדיאטה חדשנית, והייתי
מסתובבת במשך ימים שלמים עם גזרים, מלפפונים, ושאר מיני
ירקות...
והיא עדיין אוכלת. לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לשלוט בעיני
שיצאו מחוריהן בשקיקה, במטרה אחת... ביס אחד! רק ביס אחד
מהסנדוויץ' הטעים והמגרה שלה...
ואז הייתי אומרת: "אני באמת חושבת שאין צדק בעולם. איך זה שכל
הרזות, יכולות להרשות לעצמן לאכול מה שהן רק רוצות, בכל כמות
אפשרית, ולא לעלות ולו מאה גרם על גזרתן הדקיקה, שמתפרשת לה על
מינימום של 1.70 ס"מ, ואילו אנחנו השמנמנות, מספיק לנו רק
לחשוב על לאפה עסיסית עם שווארמה, וכבר עלינו 2 קילו..."
היא מצידה, הייתה הכי נחמדה בעולם... השתדלה שלא לאכול הרבה
לידי באותן תקופות בהן הייתי פוצחת לי בדיאטה. אני עדיין לא
יודעת אם זה בגלל שרצתה גם היא להשיל מעצמה קילו או שניים, או
כי ידעה שהדיאטה הכי ארוכה שעשיתי בחיי נמשכה יומיים...
כך בעצם מתנהלים להם חיי מהרגע שאני זוכרת את עצמי בערך...
שמנמנה. נמוכה. מוקפת בחבורה של רזות, שטוחנות סביבי כל היום.
איני צריכה לספר לכם עד כמה רב הוא התסכול שילדה בגיל ההתבגרות
צוברת במצבים שכאלה. היו זמנים שכבר הרמתי ידיים. חשבתי לעצמי
שלאלוהים בטח יש סיבה לזה שהוא גרם לי להראות ככה, ולכן, צריכה
אני להשלים עם העובדה שככה אני, ושום דבר לא הולך לשנות את
העובדה שאני שמנה.
כל מי שאי פעם הסתכלה על גזרתה במראה, ולא הייתה מרוצה, יודעת
שאין כזה דבר להרים  ידיים.  אף פעם לא מפסיקים לנסות. אבל כוח
הרצון שלי כאילו שיחק נגדי במשחק הזה, וניצח.

כנראה שזאת אחת הסיבות לכך שאני לא מבינה עד היום איך לירון
יכלה לעשות כזה דבר לעצמה...
לירון זאת ההיא. הרזה ממקודם.
פעם אחת, כשהיינו אצלה בבית, היא החליפה ליידי בגדים. אני
הייתי בהלם. פי נפער... לא יכולתי להאמין למראה עיני... כל
עצמותיה היו בחוץ... עור, כמעט ולא נשאר על גופה הערום...
היא כלל לא שמה לב אלי, שהייתי בהלם טוטאלי.
"לירון..." אמרתי כמעט ללא קול... "לירוני... מה קרה לך?!"
"מה קרה לי? שום דבר, למה את שואלת?"
לא ידעתי אם היא צוחקת או מנסה לשמוע ממני את מה שאני
חושבת...
"מה זאת אומרת לא קרה לך כלום... עשית דיאטה או משהו?"
"לא. למה?" היא עונה לי
"כי... תראי איך שאת נראית... כמה משקל הורדת?"
"לא הרבה. 5 אולי 6 קילו" היא עומדת ערומה מול המראה ובוחנת את
גופה הדקיק... חיוך מתפרש לו על שפתיה. ואני, עדיין יושבת על
מיטתה, ומסתכלת על דמות השלד הניצבת לנגד עיני... מסרבת להאמין
שזו חברתי הטובה ביותר. מסרבת להאמין שכל זה קרה מבלי שיכלתי
לשים לב...
"אני חושבת שכדאי שתלכי לייעוץ לירוני" מופתעת מדברי, חיכיתי
לתשובתה שלא אחרה לבוא...
"ייעוץ? למה ייעוץ???" אני מביטה בה. עיניה לא סרות ולו לרגע
מדמותה הדקיקה שמשתקפת מהמראה.
"כי... אני חושבת שאת חולה, שמשהו לא כ"כ בסדר אתך"

היא העיפה אותי מהבית שלה... צעקה עלי. אמרה שאם החברה הכי
טובה שלה לא יכולה לשמוח בשבילה, אז מי כן. שאלה למה היא צריכה
אותי אם כל מה שאני חושבת עליה זה שהיא חולה, או משוגעת, אני
כבר לא זוכרת איך היא אמרה את זה...
באותו לילה לא יכולתי להירדם. המחשבות לא הרפו ממני לרגע.
נזכרתי בדמותה שנגלתה לפני, ובחיוך המתוק שהשתרע על פניה... מה
אני עושה מפה? ניסיתי לחשוב עם עצמי, אך שום רעיון טוב לא צץ.

הימים חלפו להם. היא כבר לא טרחה להתקשר או לבוא לבקר... אני
מצידי התייצבתי אצלה בבית מידי יום. מקווה שהפעם היא לא תשאיר
לי הודעה אצל אמא שלה, בנוסח: "תגידי לה שאני לא רוצה לראות
אותה יותר!" או משהו כזה. אפילו אמא שלה לא הבינה מה קרה לה.
שאלה אם אני יודעת משהו. אמרה שהיא התחילה להסתגר בחדר ...

לא אמרתי כלום. מה כבר יכולתי להגיד?!
"תקשיבי, הבת שלך הולכת ונעלמת?" או "כן, אני יודעת מה קורה
לה. היא מנסה להתאבד... והדאגה היחידה שלה היא שהיא רוצה קבר
קטן כמו זה של תינוק...?"
אז שתקתי.
המשכתי ללכת ולבקר אותה. להתקשר אליה. אבל היא בשלה...

פעם אחת, כשהלכתי לבקר אותה, כרגיל, בשעה 4 אחה"צ, בניסיון חסר
כל תקווה לגלות סימן חיים ממנה, נתקלתי באישה קטנת קומה שפתחה
לי את הדלת. לפי הבעת הפנים שלה, נכיר היה כי היא לא הבינה את
פשר מעשי בביתה בשעת אחר צהרים זו.
"הי. אני לימור. חברה של לירון. היא נמצאת?" שאלתי בנימוס.
"לירון? מי זאת לירון?" תווי פניה של הגברת התעקמו. נדמה היה
לה כי רציתי להתל בה.
"מה זאת אומרת מי זאת לירון?" שאלתי בפליאה. "איפה משפחת
ניסבאום?" שאלתי.
"אה, אלו. הם עברו מכאן שלשום. לא אמרו לאן. לא השאירו כתובת
או מספר טלפון. פשוט עברו, האמת, שמחתי שהם עברו... מכרו לנו
את הבית ממש בחצי מחיר! ממש מציאה! האמא נשמעה כאילו רצתה
לברוח ממשהו. רק שנקנה את הבית. הייתה מורידה לנו עוד מהמחיר
אם היינו מתעקשים..." והיא המשיכה לדבר ולדבר ולדבר....
כבר לא הקשבתי לה. לא יכולתי להקשיב...
איפה לירוני? איפה לירון המתוקה שלי?!
מחשבות רעות ופרועות ריצדו להן בראשי...
איפה היא?!

אני עד היום לא יודעת מה עלה בגורלה של לירוני שלי... אבל לא
מפסיקה לנסות ולאתר אותה! ואני עוד אמצא!! אני אמצא אותך
לירוני!

לירוני, אם את קוראת את זה, אני מציעה לך להחליף את מקום
הימצאך, כי אני כבר מרגישה אותך קרובה אלי!
ואני באה!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לשאול סופר מה
הוא חושב על
המבקרים זה כמו
לשאול עמוד
תאורה מה הוא
חושב על כלבים!





אחת שלא יודעת
לנסוע ברוורס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/4/04 1:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענבל סלם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה