לפעמים זה ממלא אותי.
תקראו לזה איך שאתם רוצים, הרגשה, ידיעה, הארה, ממולא באורז.
לפעמים כשאני הולכת ברחוב ומזייפת שלומים קטנים לאנשים קטנים
עוד יותר, אז זה ממלא אותי.
זה מתחיל מכפות הרגליים ומעביר בי שבבים של צמרמורת, זה מתקדם
לכיוון הירכיים ואני מרגישה את זה ממלא כל רסיס וכל נקודה
פיזית ונפשית עד שאני לא יכולה להתכחש לזה.
ואחרי שכל החדרים בלב שלי הפכו לממולא בסגנון של סבתא שולה אז
אני מתחילה לטבוע.
אחרי שקלטתי שאני בתוך המים כבר שלוש שעות הרמתי את הראש
וראיתי אותו.
הוא היה בגוונים של ירוק, כחול, וחום. והוא היה רחב והיה בו
אפילו אוויר כך שאחרי שלוש שעות במים הוא היה מתת אל משמים.
לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי מהמים הכעורים שכיסו אותי כל כך הרבה
זמן.
הרגשתי שאני הולכת על קריסטלים שלא היו מביישים אספן אובססיבי
ועשיר במיוחד. הסתכלתי מסביב וראיתי שקוף.
ואז הרגשתי אותו סוף סוף. אחרי שכל חיי דפקתי הסברים מקוטלגים
ומזויפים על מי אני ומה אני, אני שידעתי כל הזמן בדיוק מה אני
רוצה אז הרגשתי אותו והוא נהיה מוחשי.
מצאתי את המנטרה שלי.
חופש.