עמדתי אל מול לורד שפייר.
לורד שפייר היה אדם זקן ולמוד מלחמה. הוא היה קירח וקמול, עורו
היה מלא קמטים והוא אחז במקל עץ שיעזור לו בעמידתו והליכתו, אך
הוא לבש בגדים מפוארים, בגדים שהיו מתאימים יותר לאדם צעיר
במידותיהם. אכן, לא נראה שללורד היה נוח בתוך הבגדים, בגדים
אדומים עשויים מקטיפה משובחת, עיטורי כסף וזהב להם, חפתי
ברונזה נעוצים בהם. בעבר לבשתי בגדים כאלה, ועתה לבשתי את בגדי
המסע שלי. עדיין לא רציתי לעזוב אותם, הייתי רגיל מדי אליהם
וכל הבגדים המפוארים היו נראים לי כעדינים מדי, מכוערים.
"אני רואה שחזרת לעירנו," הוא אמר בקול חלש, מצפצף, הלורד
הזדקן. בפעם האחרונה שפגשתי אותו קולו היה רם, מצווה.
הוא החל לנוע סביב לאט בחדר, גבו עקום והוא נעזר במקלו.
"כן, חזרתי, אדוני," עניתי לו במחוספס, ללא רגש, טיפת רגש
בקולי ואולי אחרוץ את גורלי, אנשי העיר היו אכזריים.
"אתה השתנית," הוא אמר בקולו המצפצף, מסתכל עליי במבט מלוכסן
כאילו הוא כועס על משהו.
"כולם משתנים מתישהו, אדוני," אמרתי לו, מחזיר מבט ישיר על
מבטו. הדבר האחרון שאעשה זה להשפיל את מבטי אל מול הטרח הזקן
הזה.
"מדוע לא נשארת? כל הון משפחתך נלקח ונגנב על ידי גנבים ובורים
שאין בהם דבר יעיל אחד, חסרי תועלת כולם. אתה היית יכול
להישאר," הוא אמר בכעס והתקדם אל עברי.
"איפה אתה, אדוני, גנב או בור?" שאלתי בארסיות מה.
"ענה על שאלתי!" הוא חזר בכעס. יכולתי לדמיין בראשי עד כמה
הציק לו לפגוש אותי, אך הוא פגש אותי בכל מקרה. כמה הייתי רוצה
לדעת למה, אך לא אוכל לדעת בדיוק, לעולם לא. מחשבותיו ישארו
שלו, עד שיכשל במילותיו...
"הייתי ילד קטן, והיצור הרג את כל משפחתי. מה היית רוצה שאעשה?
אתאבל זריחה אחת ואשתלט על כל הון המשפחה?" שאלתי בקור, האדם
היה בור זקן וטיפש.
הוא מלמל לעצמו בכעס. לא יכולתי לשמוע את מילותיו, אך הייתי
בטוח שהיו אלה קללות.
"היית צריך להישאר פה, הייתי משמש לך כעוצר, הייתי חבר של
אביך," הוא אמר בשקט, בלחש.
"אך לא נשארתי, ואין דרך להחזיר את הזמן אחורה," החזרתי
בעוקצנות. הוא יעשה הכל עתה כדי למות עשיר וחזק.
"אך עתה חזרת. נוכל להחזיר ביחד את רכוש ביתך!" הוא אמר
בהתלהבות שפעמה כלהבה בתוך לבו של האדם הזקן.
"אין לי צורך בהון." אכן לא היה לי צורך בהון. אני צייד, ומה
אני צריך כדי להרוג את היצור? ניצוץ של רעיון עלה בראשי.
שפייר יכל לראות בעיניי את הניצוץ של הרעיון, התלהבות מתחילה
וגועשת.
הוא חייך וגיחך בשקט, הוא הוציא מטפחת קטיפה לבנה והשתעל אליה.
הוא לא היה אך ורק אדם זקן, הוא היה אדם זקן וחולה. נראה שהוא
היה נואש לנצל את ימיו האחרונים.
הניצוץ התפתח אל רגש, והרגש התפתח אל רעיון.
"תן לי אנשים, תן לי חיילים מביתך," אמרתי אל לורד שפייר במבט
הולך ומרצין. אם משהו יעזור לי להלחם נגד היצור היו אלה אנשים,
ביחד נוכל להביס אותו בקלות.
"אנשים אתה אומר? אם אתן לך חיילים אתה תקים את ביתך מחדש?"
הוא שאל בקול מוזר, קול מלא גרגרנות.
"לא רק שאקים את ביתי אדוני, אתן לך את רכושו," הייתי בטוח
בהחלטה הזאת.
הוא הנהן בהסכמה, מבטו היה רודף בצע.
הסתכלתי סביב בחדר בסיפוק. ראיתי את וויליס שם, יושב בצד
בבגדיו ומקשיב בשקט בצללים. מתי הוא הספיק להיכנס בחדר? לא
ראיתי אותו שם.
"אם כך סיכמנו," לורד שפייר אמר והושיט את ידו אליי.
לחצתי את ידו.

היא עדיין לא הייתה בנמצא.
היה זה כאילו ליבי נתלש ממקומו, לא הייתי כתמול שלשום.
הייתי רק גולם חסר לב, להיכן היא הלכה? מדוע היא השאירה אותי
בודד וגלמוד?
הלכתי ברחובות העיר. היה זה חלק... טוב יותר של העיר.
היה נקי, כרכרות עברו בעיר, אך אני הלכתי. היה זה מרחק קצר של
הליכה והעדפתי לנשום, או לפחות לנסות לנשום מאשר לנסוע בכרכרה.
היה זה מוזר, ואכן כאשר נלכדתי במבט של קבצן או שודד נתקלתי
במבטים מאיימים.
ידעתי שנזק לא יכול להיגרם לי מהם, אך יהיה זה חשוד אם אתקף על
ידי קבוצה של שודדים ודבר לא יקרה לי, לכן העדפתי שדבר לא
יקרה, כך היה הכי בטוח.
כאשר הגעתי אל אותו בניין, מיד השערים נפתחו בפניי.
היה זה בניין גדול, אחוזה עשויה משיש לבן ויקר. חצר קטנה הקיפה
את האחוזה בדרכי אל הכניסה. המשרתים שפתחו את השער קדו לי קידה
עמוקה.
פתחתי את דלת העץ הכבדה בקלות ונכנסתי אל תוך האחוזה. כאשר
עברתי במהירות ליד מראה ראיתי את פניי מלאי החיים.
למדתי שבני האדם מסוקרנים לדעת מדוע עורי חיוור, ואיפור מעט
סידר כך שעורי יראה שזוף ומלא. קל היה מאוד לאחוז בעיניהם
ולתעתע בהם.
חדר הכניסה היה מואר ומפואר. שטיחי קיר מפוארים ויצירות אומנות
שונות היו פזורות ברחבי החדר, אך לא הסתכלתי בהם, לא היה זה
מעניין. בני האדם קראו ליצירות אלה יפהפיות, לי הן סתם היו
שרבוטים מכוערים.
או אז דלת עץ נפתחה בחריקה ואל החדר צעד הלורד סקן.
סקן היה לורד צעיר. שיערו האדום והמלא כיסה את עורפו. הוא לבש
בגדים ירוקים ואופנתיים, מגפיים שחורות בעלות עיטורי זהב. על
אצבעותיו היו טבעות יהלום שונות והוא אחז בידו כוס יין זהובה.

הוא היה יפה ונאה, יחסית לבני אדם.
ברגע שראה אותי מבטו הפך להלם, שהפך מיד להבעה קרה.
הוא קד מולי קידה עמוקה. "נעים לראות אותך, אמראין, אורח מכובד
כמוך לא היה לי זמן רב," הוא אמר בחיוך.
הבטתי בו עמוקות. יכולתי להרגיש את החלחול שעבר בו. הוא היה
אחד מבני האדם היחידים שיכל להרגיש שהייתי שונה, אך הוא לא יכל
להצביע אף פעם על מה.
"אני רוצה לדעת היכן היא," אמרתי מיד בקור. הוא ידע, אני בטוח.

"אא..אינננ....איני יודע היכן היא," הוא אמר בגמגום, יינו כמעט
ונשפך על שטיחיו היקרים.
"היא דיברה איתך קודם לכן, אתה ה..." נאבקתי ברצון להגיד
''אדם'', "-אציל החביב עליה," אמרתי בחצי חיוך.
משהו במבטו היה מרוצה.
"אתה יודע שלעולם לא אעשה דבר עם אשתך," הוא אומר, מבטל מיד כל
חשד.
"אמור לי," חזרתי בתקיפות.
"איני יודע כלום! באמת!" הוא אמר וצעד אחורה, יינו נשפך על
שטיחיו היקרים, עושה בהם כתמים.
הוא הפך לחיוור מפוחד. כה מוזרים היו בני האדם, נבהלים כל כך
מהר משום דבר, עושים פיל מעכבר.
"אל לך לשקר לי." אני באמת רוצה לבטוח בו, כבן אדם הוא היה
עדיף על אחרים.
"אתה יודע שלא אשקר לך," הוא ענה, ובאמת שרציתי להאמין לו.
"לטובתך, אקווה שכך." פניתי אחורה ויצאתי מהחדר, ידי נוגעת
בחזי. היכן את אהובתי? מדוע השארת אותי לבד?

סקן נאנח והרים את כוס הזהב מהשטיח.
היא יצאה מהצללים, שמלתה הלבנה נעה סביבה כמרקדת. היא חייכה
וניביה נחשפו. היא צחקה, צחקה צחוק עמוק שגרם לסקן להתחלחל
עמוק בתוך ליבו. היה זה צחוק של סירנה, שאף אדם לא היה מאחל
לעצמו לשמוע.