הדם היה כמוזיקה לנשמתי. עד עתה לא היה דבר בעולם אשר נתן לי
את תחושת העוצמה יותר מאשר הדם. חיים ומוות. אם הייתי אדם,
הייתי מרגיש רחמים כלפי אותם כפריים... לא היה להם סיכוי נגד
אגרופי, הם מתו מיד. ראיתי אותה, נעה כבריקוד, הרצח היה לה
כמשחק, הם לא היו לה דבר, רכוש, מאכל. תנועותיה היו מושלמות,
אף לא כתם אחד כיסה את שמלתה הלבנה, אף לא בוץ או חתיכת עשב
נגעו בשמלתה הנקייה. איני חושב שהכפריים ציפו לדבר.
צעדתי בין גופותיהם, מעטים מהם עוד נשארו חיים. הגופות חסרות
החיים היו חיוורות, חיוורות כמוני, חשבתי באירוניה. בגדיהם
המכוערים בעבר התכערו עתה אף יותר, מכוסות בעפר ועשב, קרועות,
ההרג לא היה דבר תמים. הדם כיסה את ציפורניי, חודר כרעל אל תוך
עורי, רעל מתוק וקטלני. לא היה דבר ממכר יותר מהדם, לא היה דבר
שיכולתי לחוש מלבדו באותם רגעים. אך היא פגמה בתחושה ההיא.
לא יכולתי להסיר את עיניי ממנה כאשר היא עמדה, מתבוננת בגופות
במבט קר, לא היה לה אכפת, אך האם היו אלה ניצנים של נצנוץ
רחמים בעיניה? השקיעה עמדה בעיצומה, השמש עמדה כקיסרית זוהרת
ודועכת מעל הכפר.
"היה זה צייד מוצלח", היא אמרה בקור, ניביה מנצנצים באדום של
דם.
"היה זה יותר מכך", אמרתי לה בעודי מביט על הגופות, מפנה אותן
מרגליי בדרכי אליה, מפלש אותן בעפר.
"אל תפזר מילים שטותית על רצח וטבח אהובי, אין זה כך, זה
שונה", היא אמרה, ולמבט הזה לא יכולתי להתנגד, עמדתי כקפוא
מולה.
"למילים יש כוח רב יותר מאשר אי פעם תוכלי לדמיין, יקירתי",
אמרתי לה בחיוך וצעדתי צעד אחד קדימה, מגפי טובעת סימן בבוץ
המוכפש בדם.
"המילה אי פעם עזרה לך אהובי? היא הניפה חרב? היא הרימה הרים?"
היא שאלה בקול מתוק וארסי, מחייכת אל עברי.
"הכוח אי פעם הרים לך הרים?" אמרתי לה, מחייך בחיוך ארסי משלי.

"אם כך אנו מסכימים שדבר אינו מועיל בסוף", היא אמרה בפשטות
משועממת.
"אם כך אין טעם בדבר", אמרתי בעודי דורך על גופת האיכר
המזוהמת, צועד קדימה.
"אתה צודק אהובי, אין טעם בדבר, אך אנו כאן? האם אין זה
מספיק?" היא שאלה בחיוכה המשועשע, מנשקת אותי קלות על לחיי.
"כן, זה מספיק", נשקתי לה.
כפרי עבר אל מעבר לבקתת עץ, מפיל אחריו עששית שנפלה והחלה
לשרוף את הבקתה, הגיצים רקדו כמתפללים אל אל מרוחק כלשהו.
הייתה זו טעות. עברו מספר שניות כאשר ניבינו היו עמוק בשני צדי
צווארו, דמו זרם אל תוך עורקיי וגופי, הייתה זו התאחדות גדולה
מכל דבר אחר. הדם היה כמוזיקה לנשמתי.

ועתה עמדתי על המרפסת, מביט אל שקיעה אחרת בזמן אחר. היא לא
הייתה כאן, אך היא תמיד בצד ליבי. חיכיתי לה. חיכיתי לה כאשר
השמש שקעה לה לאיטה, גוועת בדמדומים נצחיים של דם.

"אנו קרובים, אני יכול להרגיש זאת בעורקיי, כל גופי מרגיש בכך"
אמרתי אל וויליס, מביט אל עבר האופק הרחוק. וויליס נאנח והביט
אל עבר האופק, אך דבר לא היה שם מלבד דרך טרשית מכוסה אבק. הוא
לא יכל להרגיש זאת, רק אני יכולתי להרגיש זאת... הדרך קרובה
לסיומה... טישטוש פגע בעיניי, זמן רב כבר צעדנו ללא אוכל
ומים... אני... חייב לנוח.
אך אם אעצור עכשיו לא אחזור אל הדרך שוב, אני לא אנטוש את
מטרתי, בשביל מה יצאתי אל הדרך? הקדשתי את חיי? אם אעצור עכשיו
בגלל שהעולם השתנה מסביבי? אני נשארתי אותו דבר. אחזתי חזק
במציאות, אם אפול לא אחזור. וויליס שרד בכל זאת.
קשה להאמין שהוא ישרוד כל כך הרבה זמן, אך הוא נאמן, אני מקווה
שהוא יזכה לחיים טובים משלי. פעמה בי תשוקה לשחררו, הוא לא
מביא לי תועלת רבה, לבד הוא יוכל לעצור בדרך ולנוח. אך לבד לא
אשרוד יותר משקיעה, אשתגע ואמות, וויליס עזר לי להחזיק את עצמי
במציאות. היה זה אנוכי מצידי, וויליס יכול למות ואני חושב על
עצמי. אך אם לא אחשוב על עצמי לא אשרוד, שום דבר לא חשוב יותר
מלשרוד. אך מה אעשה כשאגיע אל היצור? האם נשארו בי כוחות
להילחם? דבר לא נשאר...עדיף כבר להפסיק.
וכשהטישטוש התגבר, יכולתי להישבע שראיתי אחוזה רחוק באופק, אך
הכל החשיך פתאום.