אמא יכולה להיות ממש מעצבנת כשהולכים איתה לקנות בגדים. היא כל
הזמן מנסה לדחוף לי בגדים שאני בכלל לא רוצה לקנות.
"בוא רגע תמדוד את זה."
"לא רוצה אמא!"
"נו בוא. תנסה לפחות. אני בטוחה שהחולצה הכחולה תתאים לך."
"דיייי! מה לא ברור בלא?"
מאז שאני קטן יש לי תמיד משאלה כזאת שאני ממש רוצה שתתגשם -
הלוואי וכל מי שאני אגיד לו "בום" יתפוצץ. פשוט ככה, ישר
במקום. הייתי מפוצץ כל כך הרבה אנשים, יש כל כך הרבה אנשים
מיותרים בעולם הזה.
בזמן שאני ואמא הסתבבנו בחנות קרה משהו נורא מוזר. כל כמה
עשרות שניות נשמעו רעשים חזקים, כמו יריות.
כשיצאנו החוצה גילינו שקבוצה של נערים עומדים מהצד השני של
הכביש וזורקים נפצים. אני ואמא עמדנו והסתכלנו על המתרחש כמה
זמן ודיי היינו בשוק. ילדים עומדים באמצע הכניסה למרכז קניות
וזורקים נפצים על הכביש. איפה המשטרה? איפה השומר שאמור לשמור
שלא יהיה בלאגן?
לאט-לאט התקבצה קבוצה של אנשים בכניסה לקניון כדי להבין מה
הולך שם, אבל הנערים רק המשיכו לזרוק נפצים. נראה לי שהם
התחילו רק לזרוק יותר נפצים. אני חייב לציין שכאחד שהיה לו
ניסיון בנפצים דיי נבהלתי - הבומים הקטנים האלה במקום שאתה
חושב שאתה בטוח בו. מה הולך פה?
בדיוק כשרציתי להגיד לאמא יאללה בואי נזוז, נחת נפץ אחד ליד
הרגל שלי, ניבהלתי והתרחקתי מהאזור. על הרצפה הופיע כתם שחור
קטן בצורת מלבן. האנשים לידי עדיין ניראו המומים ולא הבינו מה
הולך שם. לאט-לאט הגיעו נפצים יותר ויותר גדולים והייתי ממש
צריך להימלט מהם כדי שהם לא יפגעו בי. אני וכל האנשים שם ברחנו
מהנפצים כמו באיזה משחק מפגר. האנשים בצד השני של הכביש חייכו
אלינו וניראו ממש מרוצים. על הפרצוף של כולם היה מין כזה לעג
דוחה, לעג כלפינו, כלפי החברה, כלפי האנשים הרגילים.
אחד מהנערים מהצד השני של הכביש פתאום הופיע לידי וראיתי אותו
מניח על הרצפה נפץ דיי גדול, בטוח יותר גדול מהנפצים שהם
זורקים. את הנפץ הזה לא זורקים כניראה, הוא הניח את הנפץ על
הרצפה הוציא מצית מהכיס והדליק אותו. הפתיל נדלק בצבע כתום,
כמו של לבה, והבחור ברח. באותו רגע פשוט רצתי כמו מטורף אפילו
לא הסתכלתי לאן וניתקעתי באיזה בחור עם עניבה שהחזיק מפתחות של
מכונית ביד. "בוווווום!" רעש חזק מאוד. הרגשתי שהאוזניים שלי
עוד שניה מתפוצצות. תוך זמן ממש קצר רצו עוד שני נערים להטמין
נפצים על המדרכה. הרצפה כבר היתה שחורה לגמרה. סימנים שחורים
של פחם הופיעו בכל מקום. שני הנערים הניחו על הרצפה, כל אחד
במקומו, שני נפצים ממש גדולים שהיו ניראים כמו בקבוקים נורא
גדולים של חלב. הם העמידו אותם כלפי מעלה. הנפצים האלה היו
בצבע צהוב אדום, צבע שאמור להרתיע מפני סכנה בדרך כלל. עכשיו
התחלתי לברוח. לא היה אכפת לי לאן אני הולך, רק לא רציתי
להיתקע שם עם כל ההמון שכל הזמן ניתקע בי ומוחץ אותי מכל
כיוון. רצתי להמשך הרחוב וראיתי כמה נערים מהחברה ממוקדם
שהתעסקו עם הנפצים. הוא נעץ בי מבט והתחלתי לרוץ. הוא ניפרד
מהחבורה ורץ לכיוון שלי. הוא שלף סכין והניף אותו באוויר.
בשניה שנשארה הצלחתי לתפוס את היד שלו ולקפל אותה. לקחתי לו את
הסכין מהיד וחתכתי לו את כל הגרון. עמדתי שם עוד כמה שניות
והסתכלתי עליו שוכב שם. התחלתי שוב לרוץ כמו משוגע ופתאום
התחילו לצוץ לי לתוך המחשבה מלא מחשבות; מה הולך איתי? אני אף
פעם לא מתנהג ככה. עד לפני שעה הייתי בטוח שאני לא מסוגל להרוג
יותר מזבוב. עוד לפני שהצלחתי להסביר לעצמי את ההתרחשויות
האחרונות עצר אוטובוס בתחנה מולי. רצתי לתוך האוטובוס תוך כדי
שאני מקפל את הסכין. זאת היתה סכין קפיצית שעשוייה מעצם של חיה
ויש לה כפתור שנועל אותה כדי לא לפגוע במי שמשתמש בה. נכנסתי
לאוטובוס בריצה. הנהג התסכל עלי מוזר אבל התעלמתי ממנו, או
שבעצם בכלל לא הייתי מודע למה שאני עושה. ישבתי באחד הספסלים
האחרונים באוטובוס. כשהגענו לתחנה הקרובה קרה משהו מוזר - אחד
האנשים שישב בספסל המקביל אלי ראה את הדם שהיה לי על החולצה.
התחלתי לרוץ והוא מאחורי. אני רץ לכיוון הדלת הקדמית של
האוטובוס וכל האנשים עוצרים אותי. הם נימצאים עם הגב אלי ובכלל
לא רואים שאני מנסה לעבור. דחפתי את הקרוב אלי ביותר ונתקעתי.
שלפתי את הסכין מהכיס, זה היה או הם או אני. האיש מאחורי היה
ממש מפחיד ואני ידעתי שאין לי סיכוי מולו. שחטתי את כל מי שעמד
בדרכי. הרגשתי איך היד שלי קורעת את הבשר והבגדים שלהם
שמתמלאים בדם. יצאתי מהאוטובוס תוך כדי שהנהג בועט אותי החוצה.
חזרתי שוב לרחוב הראשי. התחלתי ללכת לאחד הרחובות הצדדים אבל
התחרטתי. הרחוב הצדדי נראה אפלולי ומפחיד. החלטתי לחזור לרחוב
הראשי. אחרי הליכה של כמה זמן ראיתי טלפון סלולרי שהונח בכניסה
לאיזה בית קומות. הרמתי אותו בלי לחשוב בכלל וניסיתי להדליק
אותו. באותה שניה קפצו עלי כמה גרוזינים שעמדו שם ליד. הבנתי
שנפלתי קורבן למלכודת. הם הרביצו לי מכות רצח. הצלחתי לברוח
איכשהו וברחתי הכי מהר שיכולתי. עצרתי רק כשהרגשתי שאני הולך
להתעלף מרוב מאמץ.
החלטתי ללכת לאיזה חבר שגר כאן באיזור. כשהגעתי אליו הביתה
וסיפרתי לו מה קרה, הוא אמר לי שזה ממש לא טוב ושכדאי שנלך
לאיזה אוניברסיטה שנימצאת בכניסה לעיר כי שם בטח נהיה בטוחים.
הוא אמר שהאוניברסיטה היא מקום נורא בטוח ושם בטוח נמצא עוד
אנשים במצבנו שיעזרו לנו.
החלטנו ללכת דרך היערות כי רק שם נהיה מוגנים. חצינו את היער
בחושך. עצי האורן הסבוכים הסתירו לנו את הדרך ולא ראינו כלום,
היה חושך מוחלט. כשהתחברנו לאיזה דרך אפר ראיתי מרחוק מלא
מכוניות של משטרה. דבר אחד היה מוזר, כל אורות הקוז'אק שלהם
היו כבויות. לא הבנתי מה הולך שם. כשהתקרבנו יותר התחלנו לשמוע
יריות. לאחר צפייה של כמה דקות הבנו שהשוטרים נוסעים במכוניות
שלהם ויורים באיזה יצורים, לפי התיאורים שלהם הבנתי שמדובר
בפרות. שוטר אחד רץ לכיוון של. נפלתי לתוך איזה בור. השוטר
התקרב וקפץ גם לתוך הבור. הוא סיפר לי איך הוא יבנה בתוך הבור
הזה, שניראה כמו איזה חורבה מתקופה קדומה, מפעל או איזה מבנה
של בית מלאכה או משהו כזה. השוטר המפחיד התקרב אלי ואז בדיוק
התעלפתי.