היה זה ערב כשאר הערבים.
באמצעו של חודש מרץ, ממש לפני בוא האביב, השמיים עדיין היו
מכוסים עננים, ומדי פעם, פיסת שמיים הציצה מבעדם.
הרוח הקרירה של הערב הכנסה את כל תושבי המושב לביתם, וכמותם,
גם אני מיהרתי לביתי, לאחר צוהריים מוצלחים במיוחד, אותם
העברתי אצל חברתי.
ברגע שרגלי דרכה במפתן הדלת, הבחנתי במשהו שאינו כשורה,
האווירה הייתה שונה מהאווירה אליה אני רגילה, ובטלוויזיה בסלון
שידרו משחק כדורגל, דבר שלא נעשה אצלנו מעולם.
במהרה זינקתי אל חדרי שבקומה השלישית, ועיני כמעט ויצאו
מחוריהן.
זוהר כחול התגלה אל מול עיני, זוהר שסרב להעלם, לא משנה מה
עשיתי.
הזוהר היה כל כך חזק, שלא היה אפילו צורך להדליק את האור
בחדר.
ירדתי בריצה במדרגות, כשפני לבנות ולבי, היה נדמה, מנסה להשיג
את מהירות רגלי.
אחי הגדול ישב לו בסלון, וברגע שהביט אלי, הבין מה קרה.
"גם את ראית את הזוהר הכחול?" אמר, כמנסה להשתתף בתדהמתי.
הנהנתי לחיוב, וחיכיתי להסבר שלו, אם יש אחד כזה.
אחי חייך ואמר, שהזוהר הכחול התחיל לפני כמה שעות, ושהוא נמצא
כמעט בכול חדר בבית.
הוא אמר, שאימי ניסתה לפנות לגורמים המתאימים למעלה, בכל דרך
בה יכלה, אך אותם גורמים לא נכנעו לבקשותיה, והמשיכו להפיץ את
הזוהר הכחול, המשדר רעות.
דמעות עלו בעיני, כול כך רציתי שהזוהר יעלם, וחיי יחזרו להיות
מה שהיו מוקדם יותר באותו היום.
אבל לשווא.
אמא ניתקה את הכבלים.