טיוטה לזמן מה:

אותי פרויד יצר אחרת
גם לי יש יצרים ודחפים חבויים, רצונות ומאווים.
אני אדם רגשי לחלוטין, שכח התבונה רק מתעלה ממעלה ומחסרון זה
הקונפליקט בתוכי, הוא לא העימות בין האיד לסופר אגו, בין
משאלותיי לבין המצפון החברתי
הקונפליקט בתוכי מתבטא בין הכאב שבלב, לבין מיליוני תאי המוח
שמנסים להדחיק את זה.
קשה לי להדחיק דברים, קשה לי לשכוח, אבל קל לי מאוד לסלוח.
יהיה מה שיהיה, החוץ משפיע עלי מבפנים, ילדים רעבים בין הריסות
בתים.
הריסות בתים על גופות אנשים, רעב, עוני, כלא חיצוני.
עולם של הריסות על תלים של גופות ילדים.
רצח זהות, רצח עם, רצח.
האבות שלי הלכו עם מספר מקועקע על היד, מורעבים וכחושים
בכותנות פסים עם קרעים,
בעוד נערות - עוד לא נשים, עדיין נערות צעירות, הופכות את
המטאפורה למציאות: כאשר באיומי נשק מכריחות נשים אחרות לשתות
את הרעל.
אני הכי מנסה להתחבר אל עצמי, מנסה לטהר את גופי, את מערכת
העיכול שלי, מערכת העצבים, מכל הרעל הסביבתי.
מדים לא לבשתי, ואני גם לא אלבש.
בשר ממזמן לא טעמתי, אין דם על ידי, לא של אדם, לא של אישה, לא
של חיה.
כל חודש הביולוגיה מזכירה לי את הכוח העצום שטמון בגוף האישה,
"נוצרת" ביצית, לאחר שבועיים נופלת ומנקה את הדבר היחיד שמסמל
את הכאב הפיזי הטבעי - הכי גבוה שקיים, ועם זאת את ההנאה הכי
גדולה.
חממה.
כואב לי פיזית כשידוע לי על נשים שעברו כריתה, הרי הדבר הכי
אינטימי, הכי אישי - מעשה האהבה, הפך להיות כלי בידי סוהרים,
מקעקעים את כוח ידם הרמה.
"הבכור היאורה השליכהו...."
ילדים בין הריסות בתים, ללא אב, או אח.
השאירו אחריהם רק נשים זקנים וטף. ההיסטוריה ממחזרת את עצמה,
יד האדם כיד אדוניו.
פצצות שממה מדממות על פסי רכבת, רכבות מאז ומתמיד סימלו בשבילי
לפחות, מעבר, אבל אליה וקוץ בה, מעבר נופים פסטורליים ממדינה
למדינה, שעות של נסיעה סוריאליסטית לתרבות חדשה, מעבר של אנשים
למחנות שהיום הירוק בהם מסתיר את הזוועה, 200 "רוחות" חדשות
נוספו לפלדה היצוקה על פסי העולם, ופה בארצנו, עדיין אין תשתית
מסודרת, אולי טוב שכך. לא לכאן ולא לכאן.
אותי פרויד יצר אחרת לגמרי, סגפנות היא לא מילה נוראה, אבל
עדיין בחרתי ביצר החיים והמוות בד בבד.
אני חיה כאן, רוצה אהבה, רוצה שלום, אולי ממניעים אגוצנטריים,
אבל משתוקקת לשלווה.
כל יום אני מאבדת מעט שפיות, סצינות סכיזופרניות של טוב ורע,
אלפי תסריטים רצים בראשי הכואב באימה. מאז ילדותי, חרדת המוות
נחסכה ממני. ובתמימות עדיין עולה על אוטובוסים ללא חשש.
אופטימיות מלאת צלקות, כאב ומסתור. משפחות הורגות, אהובים
נעלמים, כאב חד בשריר הרבוע חדרים.
והכל לבד.  
כל יום נשרפים אלפי תאים במוחי, כל יום מתים מאות, אם לא יותר,
אנשים מנסיבות שונות, לצערי הרב לא כולן טבעיות.
אחד אמר לי, זהו דרכו של הטבע לשמור על סטטוס קוו של
האוכלוסייה, רק אני לא ידעתי שהתחמושת רבויה באבולוציה. הברירה
הטבעית כתירוץ עלוב לתעשיינות ועושר.
בד בבד עם חיי, קשורים חיי רבים, האנושות בקיבעון עמוק של שלב
החביון (אולי?!), מסטולים ממידע ושבבים של טכנולוגיה, אני
הייתי רוצה ליצור מערכת "אני" כנה, מערכת יחסים בוגרת, מערכת
עולם בריאה, והכי חשוב, מערכת שוויון בין אדם.
להבדיל מצוקה ממצוקה, בסופו של יום זוהי אותה הרגשת מצוקה,
תחושות סובייקטיביות, דמויות סמכותניות, קונפורמיות וציות מול
אותנטיות, אינטימיות מול בידוד, כאב מול נירוונה. כל פרט חווה
ברמות שונות של הדחקה.
פרויד ניסח כל זאת טוב יותר, "בסופו של דבר, לפעמים סיגר הוא
רק סיגר!"
לי ה"עשן" לא עושה טוב! מסרבת לשתף פעולה!



2003-2004