החיים שלי ממש השתנו מאז אותו יום...
אותו יום... אותי יום שחור, אותו יום שחשכו עליי השמים והאוויר
הפך מורעל...
התקשרתי אליה וניסיתי לסדר את המצב... להשיג את מה שהיה כנראה
בלתי אפשרי... מה שבעצם לא רציתי...
דיברתי איתה ואמרתי לה שאני לא מרגיש כבר את מה שהיה בנינו,
אמרתי לה שזה תמיד שם כי זה אף פעם לא נעלם אבל משהו פשוט מכסה
על זה...
"לא, אתה לא מבין! זה לא זה! נמאס לי! כל הזמן בעיות! אני כבר
לא סובלת את זה! אני לא יכולה עם זה יותר!"
היא צועקת והיא מנסה להסביר לי משהו...
"אם אני מנתק את השיחה הזאת בלי לתקן משהו... אני לא חושב
שנדבר שוב..." אני אומר לה ומחכה לה שתענה...
לא ציפיתי לשום תשובה מיוחדת, פשוט לתגובה...
"בסדר מצידי..." היא אומרת לי בלגלוג ובטון ציני כזה...
באותו רגע לא שמעתי כלום, אלא אך ורק את הנשימות שלה ואת
פעימות הלב שלי שבאופן פתאומי למדי האיצו והגבירו את הקצב יותר
ויותר...
קיבינימט אתה יודע מה? גם ככה אני לא רוצה את זה בעצם כי אני
כבר לא אוהב אותה כמו שאהבתי אותה... אז שתלך לעזאזל...
גם ככה הבנתי בזמן האחרון שהיא די ביקרה שם וחזרה כמו שהיא
עכשיו... שחורה וחסרת מצפון...

אבל אני בעצם לא כל כך מבין באיזה נקודה בחיים שלי האהבה שלי
אליה דעכה בצורה כזאת... בצורה כזאת קיצונית... אני כל הזמן
חושב על אותה נקודה...
עד אותו יום שנפגשנו אהבתי אותה בתור איך שהיא בתור בן אדם,
וגם הסכמנו על זה שאנחנו אוהבים אחד את השני ושזה לא משנה שלא
נפגשנו, ואת כל זה הבנו משיחות בטלפון בעצם... שיחות טלפון
שבהן שני אנשים הפכו להיות האנשים הכי קרובים... אבל כל זה היה
עוד לפני שראיתי איך היא נראית אפילו... לא ראינו אחד את השני
וששאלו אותי איך אני יכול לעשות דבר כזה, עניתי שלא איכפת
לי...
שאני אוהב אותה בתור בן אדם, וזה מה שחשוב...
אבל מה שלא ידעתי עד אז זה שבעצם זה לא הכול...
אני לא יודע אם או מתי זה ישתנה אבל בנתיים הדרך הסתכלות של
כולנו, היא גם על יופי... אפילו אם קיים מישהו, איפה שהו ששם
דגש ממש חזק על אופי ואישיות של בן אדם, גם בו עדיין קיים החלק
הזה שנסוג ברגע שהוא לא נמשך למישהו... וזה מה שקרה לי...
לא הצלחתי...
כל מה שחשבתי, כל הדרכים, כל מה שאמרתי לעצמי וכל פעם שניסיתי
לשכנע את עצמי שהיא בן אדם טוב לא משנה איך היא מבחוץ! זה אף
פעם לא עזר...


ראיתי אותה שנפגשנו... המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה "או
מיי גוד..." ומאז אני לא שוכח את זה...
אני לא בן אדם שמסתכל ככה על אנשים!
אבל כנראה שגם לי יש את הצד הזה...
באותה שיחה ניסיתי להחזיק בכוח את מה שברח לי כבר... את מה שדי
חמק לי מבין האצבעות... היא צעקה ואני נפגעתי...
אמרתי לה באותו יום שאני שונא אותה... אמרתי לה שאני לא סובל
אותה וכל אהבה שהייתה לי אליה וכל שמץ של רגש, אם לטוב או אם
לרע, נעלם... והפך לשנאה...
מאז... מאז היא חזרה אליי... ואני ידעתי! אני כל כך ידעתי שזה
יקרה!
נכנסתי לאייסיקיו אחרי שחזרתי מטיול שהיה לי לאילת, ואני פשוט
ידעתי שאני צריך לחכות לרגע שהיא תשלח לי הודעה!
ואכן... היא שלחה לי הודעה ואמרה שהיא הבטיחה לעצמה שהיא לא
תעשה את זה, אבל היא מתגעגעת
אליי, שיש לי כל זכות לכעוס והיא לא תתפלא אם אני שונא
אותה...
אבל כן שנאתי אותה..
ואני עדיין שונא אותה...
אבל לא
יודע אם זאת שנאה... יותר כעס... על זה שהיא זרקה את הדבר שלפי
דעתי היה הכי חשוב לה בחיים!
כי הייתה הבן אדם הכי מרכזי בחיים שלי...
וככל שאני יותר מתבגר, וכל שאני יותר מבין דברים על החיים...
כל מכתב שהיא שולחת לי או כל טלפון שהיא מרימה אליי... יותר
ויותר נראה טיפשי...
אני חושב שאני רוצה עוד לדבר איתה... ולדבר איתה בכנות... אבל
אני לא יודע אם אני יכול...
קשה לי...
קשה לי לא להרגיש יותר את האהבה הזאת שהייתה...
האהבה הזאת שהייתה לי לאשליה שיצרתי...
אבל היום אני מקווה שהיא תבין שאני באמת מכבד אותה... ושתמיד
אני אזכור אותה...
אבל קשה... קשה שלא לכעוס...
אבל... אני עושה את הדבר הנכון?
אני עובר לאט לאט בראש על כל הדברים שקרו לי ועל איך שהחיים
שלי השתנו מאז שנפרדתי ממנה... ואיכשהו למרות שאני מבין
שהשתניתי לטובה לא בגלל שנפרדתי ממנה... יש חלק בראש שאומר טוב
שנפטרת ממנה כי ככה התחלת לזוז בחיים!
אבל זה נכון?
אולי כן ואולי לא...
אני אף פעם לא אדע...